"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". זהו אולי אחד הציטוטים המוכרים והחשובים ביותר של דוד בן גוריון ז"ל – מנהיג שקומתו ואישיותו יוצאות הדופן חורגות מעובדת היותו ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל – כפי שהגדיר אותו פעם ברל כצנלסון: "המתנה הגדולה של ההיסטוריה לעם היהודי".
ואכן, ממרחק 74 שנות קוממיות, ערב יום העצמאות תשפ"ב, ראוי לבחון את אמרתו זו של 'הזקן' ולשאול את עצמנו באומץ, ברוח חז"ל, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. כן, מצבנו הכלכלי והפיזי איתן מתמיד, הסטארט-אפ ניישן שובר את השיאים של עצמו, צה"ל חזק, מתקדם וטכנולוגי מתמיד.
לפי המסורת היהודית, את חשבון הנפש האישי של כל אחת ואחד מאיתנו אנו עורכים ביום כיפור. עומד אדם מול אלוהיו ומנסה לברר ולתקן - היכן טעיתי? האם פגעתי בחבר קרוב? אולי ניצלתי לרעה את מעמדי? מאלו הרגלים עליי להיגמל? וחוזר חלילה, מדי שנה, מנסים להשתפר ולהתיישר.
אבל מה עם חשבון נפש לאומי?
איך ובאיזו דרך עלינו לבחון את עצמנו כאומה? את ערכינו? את המצפן המוסרי לאורו מנווטים מנהיגינו את עתיד ילדינו?
כור ההיתוך המורכב והמופלא שנקרא מדינת ישראל ידע אתגרים רבים במעלה הדרך ואף עמד בהם בגבורה. אבל במבט מפוכח על "מצבנו המוסרי והערכי", כהגדרתו של בן גוריון, קשה להתעלם מן התחושה הלא נעימה שמשהו השתבש לנו בדרך.
אנחנו אוהבים לדבר על "הביחד" הישראלי. מתרפקים על החברים מהמילואים, מתרגשים ממטס חיל האוויר, קופצים לשמיים עם מדליית הזהב של לינוי אשרם ומחזיקים אצבעות לחללית בראשית בדרכה לחלל. אבל זה לא מספיק. כי מרגשות ותחושות לא בונים, או יותר נכון, לא שומרים על מדינה.
דווקא ביום העצמאות ראוי לומר זאת בקול רם: דרוש שינוי תפיסתי עמוק בחברה הישראלית. כזה המגדיר באופן ברור את גבולות הגזרה של השיח, הסגנון, הציוצים וההשתלחויות, שנדמה שהפכו לשפה הרשמית של כולנו מבלי שהודיעו לנו.
"ככה זה בפוליטיקה", יש שמנסים לתרץ.
ואני עונה: לא מקבל זאת.
מנהיגות אין פירושה השלמה עם נסיבות הגורל או הכלה של השוליים הקיצוניים והחדרתם למיינסטרים בשם צורך פוליטי כזה או אחר. אין מדובר בקוריוז או בסמנטיקה של פוליטיקאים. בשנים האחרונות אנו עדים למגמה הפוכה ומדאיגה, בין רצון העם והתנהגות האזרחים, לבין התנהלות נציגי העם ונבחריו. עולם הפוך. השיח הפוליטי מנפץ שיאים של אלימות מילולית, הסתה ויצירת פילוג בין כל מגזר ומחנה. מי שלא מסכים איתי הופך לאויב ומתויג כסכנה.
ארגון 'גשר' חוגג השנה 50 שנות פעילות.
אני מבקש לומר לכם, יובל של עשייה בנבכי החברה הישראלית, על שסעיה ומורכבויותיה, לימד אותנו דבר אחד חשוב ומיוחד: ההון האנושי הוא הנשק הסודי האמיתי שלנו. אנשים טובים באמצע הדרך, שבאמת ובתמים מוכנים להקדיש את כוחם ומרצם כדי לעשות טוב, להוסיף חסד, לבנות ולחבר במקום להפריד ולקטרג. אבל אותו הון אנושי – ישראלי – משווע למצפן ערכי, ובעיקר לשפה אחרת.
"אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים" – מאותת אלינו מן העבר בן גוריון. כן, אלינו, מדינת ישראל של המאה ה-21, החזקה והמתקדמת. האחריות מוטלת עלינו. את חשבון הנפש חובה לראות כשליחות מוסרית, אם תרצו, כמעין תנאי סף במכרז לביצור החוסן הלאומי.
במשך זמן רב מדי אפשר הרוב הדומם לשוליים הצעקניים להשתלט על השיח, לעצב אותו כדמותם, לנרמל את הגידופים והעלבונות ולהכתיב סדר יום שניזון משלילת האחר. הרי איך ניתן לקיים דיון אמיתי, נוקב, אידיאולוגי, עם מי שמסומן מראש כ-"בוגד" או כ-"נוכל"? כאומה חפצת חיים עלינו להכיר בעומק השבר, בהשלכותיו ארוכות הטווח, ומכאן, לקחת אחריות ולתקן.
בעולם של רשתות חברתיות נטולות פילטרים, בתרבות ריאליטי שמטשטשת את גבולות המציאות ועל רקע שובה לזירה של אופציית הכאוס הפוליטי, התיקון האמיתי, העמוק, חייב להתחיל באופן בו אנחנו, כולנו, מדברים. אך חשוב מכך – מקשיבים.
בתפר הקדוש שבין יום השואה, הזיכרון והעצמאות, קראנו בשבת האחרונה בפרשת 'קדושים' את אחד הפסוקים החשובים, אולי החשוב ביותר שבתורה: "ואהבת לרעך כמוך". שלוש מילים שבכוחן לרפא את כולנו, להכניס לפרופורציות ולהדהד תודה גדולה על הזכות שנפלה בחלקנו – להיות עם חופשי בארצנו.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון 'גשר' - הפועל לחיבור וחיזוק הקשר בין חלקי העם השונים.
