השנה שוב זכיתי לקחת חלק במיזם "בשביל הנופלים" ולהוביל קבוצה לסיור בתוככי אתר הקרב של גבעת התחמושת. צמד המילים "גבעת התחמושת" מתייחס לקרב הקשה ההוא שהונצח לעד הודות ללחן המיתולוגי של יאיר רוזנבלום ולמילותיו של יורם טהרלב. עבור רבים הסיפור מתחיל ונגמר בשיר שמושמע כמה פעמים בשנה סביב יום הזיכרון, ולאחריו ביום ירושלים. עבורי זה כל כך הרבה מעבר.
גבעת התחמושת הייתה מגרש המשחקים של ילדותי. מבוך בן מאות מטרים של תעלות ועשרות בונקרים, שבו התרוצצתי מאז שאני זוכר את עצמי. משחק מחבואים, מזנק מעל תעלות קרב, משתחל לתוך חרכי ירי, מציץ מתוך חורי פגיעה של פגזים. עולם המושגים של ילד קטן, ויכולת התפיסה המוגבלת באופן טבעי, לא יכלו להכיל את העובדה שאני משוטט לי פעם אחר פעם באתר קרב קשה ונוראי. לא הבנתי אז את פירושן ומהותן של מילים גדולות ששיתפתי גם השנה עם המשתתפים בסיור: מלחמה, גבורה, הקרבה, הר הבית, כותל, רעות.
אני מגדיר עצמי עד היום כ"צוציק גבעה מדופלם", אחד מיחידי סגולה שבלא דעת ובלא רצון נאלצו לשלם מחיר וסחבו למן תחילת חייהם על גבם הקטן את מחיר המסירות, ההקרבה והגבורה של אבותיהם. פעמיים בשנה היו מנהלת בית הספר והמחנכת התורנית מצביעות עליי ומציינות בגאווה ש"אבא של אלון היה גיבור שלחם בירושלים בששת הימים ושחרר את העיר".
ואני? כל שאני זוכר זה את הקנאה היוקדת בילד שאבא שלו היה מגיע לספר לכל הכיתה על הקריירה שלו ואת האבא של הילד שהיה מגיע כל שנה להדליק את מדורת ל"ג בעומר. בגיל עשרה חודשים, שבו נאלצתי להיפרד מאבא לעד, הייתה לי הפריבילגיה לדלג על שלב האבל, אבל הסקרנות האדירה, מתובלת בתסכול היתמות ומדושנת בידיעה שאבא היה מעורב בהישג היסטורי כל כך משמעותי - גרמה לכך שאבי הנפקד היה נוכח לאורך כל חיי. רציתי לדעת הכל.
מקורות הידע הפורמליים לא הספיקו לי ולאורך חיי עשיתי שימוש אינסופי באמא ובחבריו לנשק של אבא כדי לדעת למה ואיך הם עזבו נוכח המלחמה פעם אחר פעם בית, אשת חיל וילדים. איך הצליחו לנצח כנגד כל הסיכויים, מה זו גבורה ומה מקורותיה, איך הם מפרשים רעות, חברות וערבות הדדית, מה תפקידו של הפחד ואיך מתמודדים איתו. מהם ודרכם חיברתי לעצמי את הפאזל של אבא הכי שלם שיכולתי, ועל הדרך השגתי לא מעט תשובות חיוניות כל כך להבנת הייחוד שלנו כחברה, כעם וכצבא הלוחם פעם אחר פעם על חירותנו ועתידנו.
מהם ודרכם הבנתי ואני זוכה להנחיל לדורות הבאים את חשיבותה של האחדות, ואת חיוניותם של ערכי הליבה האנושיים שעמדו ולעד יעמדו מאחורי הישגים בלתי נתפסים. מהם ודרכם הבנתי שגבורה, מנהיגות, הקרבה, נחישות ומסירות אינן שייכות רק לתעלות הקרב של גבעת התחמושת ואף לא רק למלחמות או לצה"ל. הן שייכות לנו כבני אדם. מהם ודרכם הבנתי שלא צריך להיות בקצוות הקשים של גבורה עילאית או טיפשות גמורה כדי לעשות היסטוריה.
כיום, כשאני שואל עצמי מה לעשות "בשביל הנופלים", ובהם אבא אחד פרטי ואישי שלי, תשובתי היא להיות ראוי לקורבנם, לבחור בחיים, לממש ערכי ליבה אנושיים בכל צעד ושעל. והכי חשוב, לרחוק מהקצוות ומאלו שמתעקשים להתחפר בהם.
הכותב הוא בנו של סרן (מיל') רמי ולד ז"ל שנפל במלחמת ששת הימים