יום הזיכרון הלאומי הוא יום שבו האומה מתייחדת עם בניה הקדושים, אך אצל משפחות השכול, הזיכרון האישי קיים יומיום. בני, שגב פניאל הי"ד, נרצח בפיגוע במרכז הרב ב־2008, בהיותו בן 15, בישיבה לצעירים, עת נדבה רוחו בשעת ערב להיכנס לספרייה וללמוד תורה. אז נכנס המחבל.
התמודדות עם שכול מורכבת ממספר שלבים: ראשית, המפגש עם הבשורה האיומה שמשמעותו מיוחדת. בעולמנו, המוות הינו חלק מהחיים וככזה בעל תפקיד מחנך, שכך החיים מקבלים ערך. האור מתברר מתוך החושך והחיים מתוך המוות. המוות נותן הכרה שלחיים יש משמעות עליונה, מעבר לגוף ולחושים.
לעומת חזיון המוות הטבעי, כמו מותו של זקן שבע ימים, יש מחזה של מוות בלתי צפוי ומבעית, כמו של צעיר שנקטף בדמי ימיו, המשאיר אותנו הלומים. זהו האתגר שריבונו של עולם הציב בפנינו. סגנון הבשורה הוא משמעותי, שכן היא מפקיעה את שלוות החיים, ובחריפות משלחת אותנו למסלול חיים חדש, מאיים, ריקני וחשוך.
עד לחצות הלילה השחור חיפשנוהו בכל בתי החולים בעיר. מיד עם קבלת הבשורה האדמה נפערה ונותר רק להצדיק את הדין. אלו הרגעים שאמונה כוננה את מהלך ההתמודדות, בהכרה שיש בעל בית לעולם, המכווין הכל. ההכרה היא שנתנה לנו את הכוח לעמוד ביום צרה. ערב שבת, יום הקבורה. לאט מפלחת אותנו ההכרה, ששגב, בכורנו, הפך להיות לנחלת הכלל. לא אנו קברנוהו, אלא האומה כולה. באחת הפך מבן פרטי לקדוש לאומי.
על הקבר שגב הוא שדיבר, ואני הייתי לו לפה. את שירו שמצאתי מונח על שולחנו, קראתי, וקולו הדהד ממרומים: "הִנֵּה מֻטָּלוֹת נְשָׁמוֹת בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה/ לָבָן וְשָׁחֹר צְבָעִים וְקוֹלוֹת, הַכֹּל עִרְבּוּבְיָה/ וּלְפֶתַע מִתְבַּהֵר: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הִנָּם, זֶה אֶל זֶה לֹא יִקְרַב כָּל הֲלֵיל/ שָׁחֹר (לְבַנְבַּן) וְלָבָן (שְׁחַרְחַר) שׁוּרָם/ נְשָׁמָה שֶׁאֵינָהּ, נְשָׁמָה שֶׁהִנָּהּ וְכֻלָּם בְּגוּף אֶחָד/ נְשָׁמָה שֶׁרָצְחָה, נְשָׁמָה מְתֹעָבָה, 'לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד'/ יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן צוֹעֲקִים. זֶה אֶל זֶה מְיַלְּלִים, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קוֹרְאִים".
בשבעת ימי האבלות הגלויה לא הכחשנו, כעסנו או נתנו למלנכוליה לחדור לתוך נפשנו. מתוך השלמה רוממנו כל סיפור וכל חוויה, והבנו שמה שהיה לא עוד יהיה. הכנו את עצמנו לאתגר הקימה. האתגר שלנו, המשפחות השכולות, הוא להתקדש, לתת ערך ומגמה של אמת וטוב לכל חיינו הפרטיים והלאומיים. בשביעי עת קמנו, האומה קמה איתנו.
שלב האבלות הכמוסה בהמשך החיים: ההסתגלות לחיים עם חלל שיש למלא בתוכן ובערך המשקפים את הבן המקודש. הדהדו אצלנו דברי הנביא: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה, ל, ז), דווקא מתוך הצרה תיוולד ותצמח ישועה. למנף את השכול ולרומם את הערכים שלמענם שגב נפל.
האתגר הגדול בשכול הוא השילוב בין השכל המאמין לבין הרגש הדואב. עמלנו להתחזק באמונתנו. לרגש הכואב נתנו אמון וחירות, והוא אכן פעל לפי קצבו: בכי ודמעות, שירה ומפגשי זיכרון, והנה זה פלא - לאט הוא נרפא. משימת המשימות הייתה להתקדם ולהתחזק. כתבנו ספר לזכרו. הוספנו קומה בלימוד והוראה, בעיון בתורת חיינו ובעבודת ד' בשמחה. בהרחבת הדעת, בלימודי פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה. המאמץ והאתגר בשני התחומים: בקודש ובחול. כשאנו שוקקי חיים למטה, הביטחון הוא שגם הבן מתעלה ושמח עמנו למעלה.
האתגר הגדול שלקחנו על עצמנו אינו קל, אבל הוא נותן לחיינו משמעות. הוא נותן גם ערך לחלל שנוצר, בהתעלות בננו, שגב, וכל קדושי האומה שנפלו איש־איש על דגלו. כשקמנו חלחלה בנו התודעה שנותרנו לבד, אך כל שנה ביום הזיכרון, האומה מודיעה לנו, משפחות השכול, שבנינו הקדושים הינם בניה של האומה הקדושה, שבעבור ייעודה ותפקידה ההיסטורי, כל חיינו מקודשים.
הכותב הוא אביו של שגב פניאל ז"ל, שנרצח בפיגוע במרכז הרב ב־2008