המלחמה באוקראינה נראית רחוקה מסיום, ואף אחד מהמעורבים בה, פרט לתושבים, אינו מעוניין במיוחד שהיא תסתיים: ממשל זלנסקי מפני שהוא רוצה למצות את הצלחותיה הצבאיות, רוסיה מחכה עדיין לתמונת ניצחון, וארצות הברית מפני שהיא מעוניינת בהתשת כוחו של הצבא הרוסי ומקווה שהמערכה תביא אולי להחלפתו של הנשיא פוטין.
ואולם למערכה באוקראינה יש גם משמעות אחרת, ואולי חשובה יותר מגורלה של אוקראינה עצמה: עתיד הסדר העולמי בין מזרח ומערב, בין הצנטרליזם השלטוני של סין ורוסיה והדמוקרטיה הליברלית של המערב. כמו הגדרות סוחפות אחרות, גם זו לוקה בחסר ומתעלמת מפגמים כמו הנטיות הפופוליסטיות בחלק מארצות המערב או מההקצנה השמאלנית והאנטי־ליברלית בחלקים של הפוליטיקה האמריקאית, ומאידך, מהאינטרס של רבות מהמדינות המערביות להמשיך ליהנות משני העולמות במישור הכלכלי, שלא לדבר על האמינות הפגועה של אמריקה בעיני כמה משותפותיה.
סין ורוסיה, שהעריכו שהמערב ואמריקה מצויים בנסיגה מתמשכת, נתנו את הטון: "מזרח עולה ומערב יורד" ו"תם עידן הליברליזם". אך בסיסמאות בלבד אין קובעים עובדות, ולמרות סימני הירידה במעמדה של ארצות הברית, עוד מוקדם לדבר על סדר עולמי חדש כפי שעושות בייג'ינג ומוסקבה. המלחמה באוקראינה הפכה למעין אמת מידה לרלוונטיות של אותו סדר עולמי חדש, כביכול. בעיני וושינגטון, לנוכח מה שמסתמן כרגע ככישלון רוסיה באוקראינה, בנוסף לכישלון המצלצל של סין בקורונה - הכף נוטה לטובתה, מה גם שעושרה הכלכלי וכושרה הצבאי עדיפים עדיין על אלה של סין פלוס רוסיה.
מקורו של המונח "סדר עולמי חדש" הוא בשלטון הנאצי. הוא התייחס לכללים שהנהיג בגרמניה עצמה ושרצה לכפות על אירופה כולה. לא ייפלא אפוא שצרם לי כשהנשיא בוש האב השתמש במונח "סדר עולמי חדש" לביסוס הנימוקים למלחמת המפרץ. יש הסבורים שניתן עוד להימנע מעימות כללי וכי אפשר להגיע להבנות ולשיתוף פעולה רב־קוטבי, או לחלופין, לכינון אזורי השפעה מוסכמים, אך המגמות המסתמנות אינן מאששות את ההערכות האלה. קיימת גם האפשרות שאם לא תהיה הכרעה בין הצדדים, כפי שהיה לעתים בהיסטוריה, התוצאה תהיה אנרכיה, סכסוכים בלתי פוסקים ותקופה ממושכת של כל דאלים גבר.
עוד לפני פרשת אוקראינה, ארצות הברית ניסתה לעצור את המטוטלת המתרחקת מסדר היום הליברלי בעזרת מסגרת חדשה של מדינות דמוקרטיות, אך התעוררו ויכוחים לגבי התאמתן של מדינות מסוימות, ומכל מקום, לא היה ברור אילו סמכויות, אם בכלל, יוענקו למסגרת המתוכננת. ברם, מדינה בולטת אחת שיש לה כל התכונות השליליות לכאורה של סין ורוסיה, בתוספת פעילות טרוריסטית ומגמות ג'יהאדיסטיות מוצהרות כלפי מדינה אחרת, חסרה ברשימת "הרעים" של ארצות הברית והמערב: איראן, אף שהיא עצמה איננה מסתירה כלל את כוונותיה ואת הזדהותה עם המחנה שחותר לניצחון על המערב.
כך מצהיר, למשל, זאדה משקיני, דובר הוועדה לביטחון לאומי ולמדיניות חוץ בפרלמנט האיראני: "בסדר העולמי החדש, מטרת שלוש המעצמות - איראן, רוסיה וסין - היא לשים קץ להגמוניה הבלתי הוגנת של ארצות הברית והמערב". שר החוץ האיראני חוסיין אמיר עבדולחיאן הודיע לאחרונה שההסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי בין ארצו וסין נכנס לתוקף.
ייתכן שאיראן נעדרת מרשימת "הרעים" של המערב מפני שהיא איננה משתווה בעוצמתה לסין ולרוסיה, או שנראה למערב שהיא איננה מסכנת אותו ישירות, או אולי פשוט מפני שהוא עצמו חותר להסכם ולהרחבת קשריו הכלכליים עמה? ואפשר שגם מרחפת מעליו עדיין האשליה מתקופת הנשיא אובמה שאיראן איננה בעצם אויב ושיש אפילו להקצות לה אזור השפעה במזרח התיכון? אך יש גם קולות אחרים בארצות הברית: חוקרים בכירים במכון המחקר הוושינגטוני "הדסון" מזכירים לנו שמבין מרכיבי החזית המשולשת הזאת, איראן היא בעצם הפגיעה ביותר, וקוראים לארצות הברית לפעול בהתאם.