עכשיו זה הזמן שבו עם ישראל מתכנן את חופשת הקיץ שלו, בין שבחו״ל ובין שבארצנו הקטנטונת. אחד האתרים הפופולריים השנה הוא שארם א־שייח', בזכות השקת קו טיסות חדש וכמובן המחיר. חופשה באילת יקרה בכ־80% מחופשה בשארם, מה שמאפשר לנופשים להאריך משמעותית את חופשת הקיץ. אך האם באמת שבועיים של נופש יעלו את רמות האושר שלנו בהשוואה לשבוע של נופש אחד?
ההיגיון אומר שככל שהחופשה ארוכה יותר, כך הניתוק מהשגרה יהיה מיטבי ונוכל למקסם את מידת ההנאה, אך מסתבר שזה לא בדיוק המצב. כדי לספק תשובה מדעית לשאלה מהו הזמן האידיאלי לחופשה ומהו הרגע שבו אנחנו מתחילים לחוש שמיצינו אותה, נערך מחקר שבמסגרתו עקבו החוקרים אחר נופשים ומדדו עליות ומורדות ברמות הסיפוק ושביעות הרצון. נמצא שההנאה מהחופשה לא גברה ככל שחלפו הימים. למעשה, רמת האושר הייתה בשיאה לאחר שמונה ימים בדיוק, ואז החלה לרדת. שמונה ימים הם פרק הזמן האידיאלי להשיג רגיעה וסיפוק מקסימלי בלי להתחיל להשתעמם או להתגעגע לבית.
מסתבר שתוספת זמן וכסף מעבר לפרק זמן זה אינה מוסיפים לרמת האושר או להנאה מהחופשה. שמונה ימים הם בדיוק פרק הזמן הנדרש כדי להסתגל לשגרה החדשה וליהנות מיתרונותיה המלאים של החופשה - שינה טובה ורגועה, הקלה משמעותית בתחושת הלחץ, ותחושת רווחה פסיכולוגית הנמשכת גם לאחר החופשה.
הווייבים החיוביים ותחושת ההנאה מתחילים להתפוגג בהדרגה ונעלמים לחלוטין לאחר 11 יום. כל יום מעבר לזמן זה אינו מוסיף לזיכרון החוויה. כמובן שהסתגלות לשגרה חדשה נטולת לחצים תורמת לבריאות הנפשית, אבל לזמן מוגבל. לאחר פרק זמן מסוים יש התרגלות ותחושת מיצוי. הריגוש נעלם.
קחו לדוגמה חופשת הכל כלול ביוון. קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר במלון, הולכים לבריכה, מסתובבים בעיר, עושים קניות, חוזרים למלון, מתקלחים, אוכלים ארוחת ערב. בימים הראשונים הכל נחווה כחדש, מסעיר ומרגש, ולכן נצפית עלייה הדרגתית בתחושות הסיפוק - כל יום שעובר מגביר את תחושת ההנאה. לאחר שלושה ימים כבר התבססתם בשגרה החדשה והעבודה נהפכת לזיכרון עמום, אבל לאחר שמונה ימים ישנו תהליך טבעי של התרגלות, הארוחות נהפכות לפחות מסעירות, את העיר אתם כבר מכירים בעל פה, והילדים התגלשו כבר 20 פעם בכל מגלשה.
על פי ד"ר תומס גילוביץ', "אחד מאויבי האושר הוא הנטייה האנושית להסתגל במהירות לדברים". לאחר ההתרגשות ההתחלתית, קיימת התרגלות המושרשת בנו מלידה, תופעה הנקראת אדפטציה הדונית, ומוגדרת כנטייה אנושית להתרגל לדברים שנתפסו כמרגשים. כמובן שלא מדובר רק על חופשה. זוהי למעשה הטרגדיה האנושית - ריגוש לעולם לא נותר בשיא: אין זה משנה אם התקבלת ללימודי רפואה, אם הבחורה שרצית תקופה ממושכת הסכימה סוף־סוף לצאת איתך, או אם קיבלת הצעת עבודה חלומית. לאחר תקופה מסוימת, ההנאה מתחושת הזכייה תישחק בהדרגה, וגם האירועים המרגשים ביותר יפסיקו להשפיע.
מהפרספקטיבה של האופן שבו נזכור את האירוע - אם יצאנו לחופשה של שבועיים או שבוע, זה כמעט אותו דבר. כל יום נוסף מעל שמונה ימים כבר לא ישפיע לטובה על הזיכרון (בהינתן שנשארנו באותו מקום - אם עברנו ליעד אחר, החוויה מקודדת מחדש בזיכרון).
דופמין על החוף
מדוע הזיכרון שלנו פועל באופן הזה?
ביום אחד, אפילו בשעה אחת, ישנן המון חוויות, ואנו לא זוכרים את כולן. חוויה אחת מורכבת מהמון תת־חוויות, ולמוחנו אין מספיק קיבולת כדי לזכור כל רגע ורגע בחוויה, זה לא יעיל. ניקח לדוגמה טיול לדיסנילנד: אנחנו עולים על רכבת הרים, מבקרים בארמון של היפהפייה הנרדמת, עומדים בתורים, מצטלמים עם מיקי מאוס. אבל לא נזכור את כל הרגעים האלה. אנו נוטים לזכור את החוויות האחרונות ואת החוויות שעוררו בנו רגש - ולאחר כמה ימים החוויות בחופשה מפסיקות לעורר בנו רגש.
יתרון נוסף של חופשות הוא שכתוצאה מהאופי הדינמי של הזיכרון, ערכן של חוויות עולה עם הזמן. לכן גם אם יצאנו לחופשה באיים טרופיים והגשם לא הפסיק לרדת – עם הזמן אנחנו נזכור את האירוע הזה כחוויה מדהימה. המידה שבה אנו מעריכים אירוע כשלילי משתנה עם הזמן, והופכת חיובית יותר.
מחקר אחר שנערך בהולנד הראה שהעלייה הגדולה ביותר ברמות האושר מגיעה בעת תכנון החופשה: הציפייה והתכנון העלו את רמות האושר בשמונת השבועות שלפני החופשה. הזיכרון מחוויה מתחיל הרבה לפני החוויה עצמה. נמצא כי רמות הדופמין, הנוירוטרנסמיטר שמעלה את רמות ההנאה, נמצא ברמתו הגבוהה ביותר במהלך הציפייה. במילים אחרות, אנו מתרגשים במהלך הציפייה לתגובה, יותר מאשר עם קבלת הדבר שחשבנו שרצינו.
כך, רמות דופמין גבוהות נמדדו בעת מחשבה על פריט שהנבדקים תכננו לקנות אך ירדו בעת רכישתו, וכן עלו בעת תכנון חופשה וירדו מעט במהלכה. בזמן הציפייה לחופשה ניתן לדמיין תרחישים שונים לאופן שבו תתרקם החוויה, לעומת רכישה מטריאליסטית שבה אתה פחות או יותר יודע מה אתה עומד לקבל, ולכן יש פחות מקום למשחק עם הדמיון.
כשנבחנו חופשות קצרות כמו סופ"ש, נמצא כי הן אינן מאפשרות מספיק זמן כדי ליהנות מהיתרונות שבחופשה כמו התנערות מוחלטת מאחריות, מכיוון שהלחץ של העבודה עדיין מורגש. לוקח זמן להירגע לאחר תקופה מלחיצה ולהתאקלם בחופשה. בנוסף, חופשות שנלקחות באופן ספונטני מונעות מאיתנו את האפקט של תכנון חופשה ומחשבות עליה – שתורם משמעותית למידת ההנאה מהנופש.
בנוסף, לחוויות שלנו יש אספקט חברתי. אנו צורכים חוויות עם אחרים, וגם אם הם כבר לא חלק מחיינו, הם עדיין חלק ממכלול הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. החוויה הופכת להיות חלק אינטגרלי מהזהות שלנו, בעוד לא משנה עד כמה אנו קשורים לחפצים שלנו, אין להם יכולת לעצב את העתיד שלנו ולהיות חלק מהזהות שלנו.
לחופשה יש תועלת ייחודית: היא משמחת לפני, כשמתכננים אותה; תוך כדי, כשחווים אותה; אבל בעיקר אחריה, בזכות הזיכרונות. הקסם הנוסף בחופשה הוא שבאופן מוזר, אנחנו זוכרים כמעט רק מה שהיה טוב בה. טיולים לרוב אינם מושלמים, אבל אנו זוכרים אותם ככאלה. אז גם אם אתם לא בטוחים לאן לנסוע, זה לא משנה, איזה יעד שלא תבחרו, המוח שלכם ידאג לסדר לכם חופשה מהחלומות.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה