לא סתם לא הזמין דוד בן־גוריון את הערבים שהתגוררו באותה העת בארץ ישראל לטקס ההכרזה על הקמתה של המדינה היהודית. היא לא נגעה להם; הם לא רצו בה. הם נלחמו בה עוד הרבה לפני שהוכרז על הקמתה; הן אלה שהתגוררו ברמלה או בלוד והן אלה שהתגוררו בכפרים שעל אדמותיהם הנטושות בנוי כיום הכרך המפואר שבראשו עומד רון חולדאי.
המושג המכובס דו־קיום לא היה מוכר להנהגת היישוב היהודי. ההכרה שהערבים לעולם לא יסכימו להתפשר עם ישות יהודית על שטח כלשהו הייתה טבועה בכל מעשיהם. מאז ראשית ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ האבות, דבר לא השתנה. יהודים נרצחו בידי ערבים מעת לעת, לא בגלל שהם “כבשו” שטחים שעליהם ישבו ערבים. שנאה תהומית, בלתי מתפשרת, הניעה אותם, וכל ניסיון לקבור את ההיסטוריה הזאת נועד מראש לכישלון.
מלחמת העצמאות לא התחילה ב־1948. היא נפתחה, בפועל, ביום שבו נחרש התלם הראשון בידי חקלאי יהודי. כשחאג’ אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, ככינויו בידי הערבים, נסע לברלין כדי לחבור למשטר הנאצי, הוא לא עשה זאת כדי לתקן עוול היסטורי כלשהו. כל מה שהוא רצה זה לגרום לכך שהבריטים יסגרו את השערים בפני המוני היהודים שביקשו לברוח מהתופת הנאצי ההולך ונסגר עליהם ולהבטיח שהיהודים לא ישרדו את השואה. לתפיסתי, שנאה זאת ליהודים, באשר הם, אין סיכוי שתחלוף.
צריך להכיר את העובדות לפני שמצרפים את המפלגות הערביות להנהגת המדינה היהודית. עבורי, לא תמיד יש הבדל בין הערבים שמתגוררים בטירה או באום אל־פחם לבין אלה שמתגוררים בשכם או בג’נין או בחאן יונס. הרצון בחיסולה של מדינת ישראל, למיטב הבנתי, נמצא בקרב לא מעטים מהם. הרפיסות הגדלה והולכת של החברה היהודית רק מגדילה את עזות המצח של חלקם; וזה ניכר בכל אשר פונים.
מנסור עבאס, בנועם הליכותיו, הצליח להשכיח מלב אלה שרואים בו עוגן הצלה לספינתם הטובעת, שהוא ממשיכם של מנהיגים ערבים שהובילו במשך שנים רבות את המאבק ברצונם של היהודים לבנות כאן מחדש את ביתם הלאומי.
עם זאת, צריך להודות, שהליכותיו הפרלמנטריות הביאו עד כה להישגים שעולים לאין שיעור על אלה שהשיגו קודמיו בדרכים אלימות. חלקים מהנגב והגליל הולכים ומתנתקים מהמדינה היהודית. השליטה בהר הבית - אף היא נשמטת מהידיים של מדינת ישראל, ובערים המעורבות כבר מסתובבים צעירים ערבים עם חולצות שכל גבן ציור של רובה.
זאב ז’בוטינסקי דיבר לפני עשרות שנים על הקמת “קיר הברזל” שעליו יתנפצו תקוות הערבים לגרש אותנו מפה. רק כאשר תקוות אלה יתפוגגו, הוא קבע, יהיה סיכוי לפשרה כלשהי. למרבה הצער, אין עוד שומע לאזהרותיו. אלה שיושבים היום ליד שולחן הממשלה פשוט מתעלמים מהן. התאווה לשלטון מעבירה אותם, בעיניי, על דעתם. גם כשיהודים נרצחים בידי ערבים ברחובות הערים זה לא גורם להם להתחרט על האופן שבו הם קשרו את גורלם בהחלטותיה של “מועצת חכמים אסלאמית”.
מפלגות ערביות, שמעצם מהותן שוללות את קיומה של המדינה היהודית, למיטב הכרתי, לא צריכות להיות חלק מההנהגה שלה.