בואו ונכניס לראש מה שכולנו יודעים כבר שנים, ורובנו מתכחשים לכך, מהיעדר אלטרנטיבה ישימה, או מפני שהכרה בכך תערער את צדקת דרכנו: עילת העילות לכל מה שמרתיח ומבעיר את יומיומנו; לכל מציאות הדמים, השנאה והמוות, עם המאבק בטרור בתוך ומחוץ למדינה, ועם השסע והשיסוי וההסתה במדינה פנימה, היא הכיבוש בן 55 השנים והשליטה הקשה על עם זר, שונא ושנוא.
לא משנה בכלל אם יימצאו הוכחה לאמיתות ההבטחה האלוהית לאברהם, בין בתרי הבשר החי, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", או עדויות בשבועה של נוכחים בעת ההבטחה ההיא, ממצאים פורנזיים להתרחשותה, שטר קושאן חתום, המקנה לנו בעלות על כל השטח הנ"ל, או פרשנות שההגדרה "לזרעך נתתי" אינה כוללת את ישמעאל, בן אברהם, ואפילו בסיס להזיה המשיחית שגם עיראק וסוריה, עד לפרת, הן שלנו.
את הזכות למדינה עצמאית משלנו נטלנו וקיבלנו מעצם היותנו עם שהוגלה מארצו ושמר על אמונתו וייחודו במשך כאלפיים שנה, בארצות העולם, למרות שנרדף, הוחרם, נשנא, נשמד בחלקו בשואה וחזר לארץ אבותיו. הוריי המנוחים היו חלוצים, ציונים ודוברי עברית מנעוריהם, בבלארוס ובאוקראינה. הם עלו לארץ בשנות ה־20 המוקדמות במאה הקודמת, סללו כבישים וייבשו ביצות בעמק יזרעאל (וחלו בקדחת) והקימו על גבעה שוממה את המושב שבו נולדתי. פלשתין הייתה אז ארץ לא שייכת, כשתם הכיבוש העותמאני והחל המנדט הבריטי, עם יישובים ערביים עניים, שיושביהם היגרו אליה ממדינות ערביות סמוכות. זו הייתה ארץ לא מפותחת, אוכלת יושביה, שוממה ברובה. יהושע חנקין קנה להתיישבות היהודית החדשה אדמות רבות מעשירי ביירות, שהחזיקו בבעלות עליהן.
לאחר התפרקות ברית המועצות ביקרתי בכפר הולדתו של אבי בבלארוס. כל היהודים, כ־1,400 במספר - טף, נשים וגברים - שחיו שם עד אוגוסט 1941, כשפלש הצבא הנאצי לברית המועצות, נורו ונקברו בתעלה שחפרו בין עצי הליבנה, בכניסה לכפר. תושבי הכפר הלא יהודים, שבחלקם הסגירו את שכניהם לגרמנים, בזזו את רכושם ועקרו את המצבות מבית העלמין. שם, ליד קבר האחים, הבנתי שהציונות והשאיפה לחזור לארץ ישראל הצילו את חיי אלה שהקדימו לשוב אליה, לבנות ולהיבנות ולחדש בה את גורלנו. אולי זה בנאלי, אך בעיניי זכות זו תקפה וברורה יותר מהבטחה מיסטית־אמונית, שאין לה כל הוכחה ותוקף, ושיצרה אמונה מבוצרת, משיחית ומסוכנת של 'עם לבדו ישכון' ושל 'אתה בחרתנו'.
הגענו לארץ שלא הייתה ריקה מחיים ומאנשים. הערבים בארץ לא רצו אותנו בתוכם ונאלצו לקבל אותנו. אנחנו נאלצנו לקבל אותם. כמעט 150 שנה של חיים משותפים, בעוינות, בחשד ובאלימות הדדיים, מהן 55 שנה של כיבוש, התנחלות ושליטה בכשלושה ורבע מיליון פלסטינים בשטחים - עוברות עלינו בסבבים חוזרים, קטלניים ומדממים: מלחמות, טרור, אינתיפאדות, פיגועים, פעולות נגד, סיכולים והרבה שנאה והתכחשות למציאות. אנחנו הכובשים החזקים, גוליית המתקרבן בעיני העולם, והם הנכבשים והמוכים, מלאי השנאה והתסכול. אנחנו והם מתכחשים לעובדה שאין תשובה לפורענות ההדדית, אלא בחזרה למשא ומתן מדיני עיקש, לפתרון שתי המדינות לשני העמים, עם ויתורים ופשרות טריטוריאליים, תפיסתיים והומניים. זו האופציה היחידה, הכמעט נואשת (שגם בשמאל ובמרכז ויתרו עליה, למעשה), להרגעה וליישוב הסכסוך הנורא בין שני בני אברהם.
בעצם, יש אפשרות איומה אחרת: ברית סמויה, ללא התכחשות, בין נתניהו וסינוואר, בן־גביר וסמוטריץ', השייח' ראאד סאלח, פרחחי הגבעות, איילת שקד ומוחמד דף – כדי לתחזק את האסקלציה הישראלית־פלסטינית כתבערה נצחית. תחשבו על זה, לפני שיהיה מאוחר מדי.