מלחמתה של מדינת ישראל מול רצועת עזה, וההפך, מתנהלת כבר שנים רבות. היא החלה עוד בתקופת שלטון הרשות הפלסטינית על הרצועה, אולם נמשכה ביתר שאת מאז השתלטות חמאס על עזה ביוני 2007.
מכיוון שלהיסטוריה יש דרך מוזרה לחזור על עצמה, בעיקר במצבים שבהם לא נעשה דבר כדי לשנות את המציאות, כדאי אולי להזכיר לכולם איך הגענו למצב הנוכחי. מצב שבו מדינה ריבונית, חזקה ועוצמתית כמו ישראל, רוכנת על ברכיה הרופסות, לאורך 15 שנים, מול ארגון טרור המונה 20 אלף לוחמים בסך הכל.
בקיץ 2005 התנתקה ישראל באופן חד־צדדי מרצועת עזה, על פי החלטת ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל. החל ממועד זה לא נכחו עוד מתיישבים או חיילים ישראלים בכל שטחי עזה ולמעשה הסתיימה לחלוטין שליטתה ונוכחותה הפיזית של מדינת ישראל בשטח זה. הן מבחינה מעשית והן מבחינה משפטית, לא ניתן היה עוד לדבר על "הכיבוש" הישראלי לכאורה של הרצועה.
עובדה זו לא הפריעה לפלסטינים להמשיך ולהוציא פיגועי טרור, להגביר את קצב הברחות האמל"ח מגבול מצרים ולצבור עוד נשק לקראת לחימה עתידית מול ישראל. חמאס החל לתקוף בעוצמה את שלטון פת"ח ברצועה והסכים לכאורה לשלטון ממשלי משותף, אולם הפר את ההסכם והשתלט באלימות על כל רצועת עזה.
עד היום מימש צה"ל תשעה מבצעים צבאיים מול הרצועה, חמישה מהם לאחר תחילת עידן חמאס: קשת בענן וימי תשובה ב־2004, גשם ראשון ב־2005, גשמי קיץ ב־2006, חורף חם ב־2008, עופרת יצוקה ב־2009, עמוד ענן ב־2012, צוק איתן ב־2014 ושומר החומות בשנת 2021. כל המבצעים היו תגובתיים ומוגבלים בעוצמתם. כל המבצעים נבעו מפעילות טרור יוזמתית ומתגברת של חמאס ושאר ארגוני הטרור נגד אזרחי מדינת ישראל. כל המבצעים הסתפקו בפגיעה תשתיתית חלקית ביכולות ארגוני הטרור. וכל המבצעים הותירו את חמאס בשלטון, ללא כל פגיעה בכוחו של הארגון.
התקשורת הישראלית מתמקדת בעיסוק באישים המובילים את חמאס במקום באידיאולוגיה המניעה אותו. מדינת ישראל חייבת להבין שמוחמד דף או יחיא סנוואר אינם הבעיה העיקרית. חמאס הוא הבעיה. האידיאולוגיה שעומדת בבסיס פעילותו היא הבעיה. מנהיגים ולוחמים קמים ונופלים. אידיאולוגיה, ובוודאי דתית, נשארת לאורך זמן. וכאשר היא מגובה בפעילות צבאית קיצונית שאינה מטופלת ביד חזקה, היא מתפתחת ומתפשטת בדיוק כמו סרטן בגוף. וכאן עיקר הבעיה. איבדנו לחלוטין את ההרתעה.
ישראל, לאורך שנים, החליטה לא לנקוט כל מדיניות אסטרטגית או לקבוע יעד ברור לגבי עמדותיה מול רצועת עזה. בכך היא אפשרה ומאפשרת את המשך התעצמות חמאס והתחמשותו, את המשך ההסתה הפרועה של חמאס נגד ישראל ומדיניותה בהר הבית ואת התחזקות חמאס גם בשטחי יהודה ושומרון.
להחליט שלא להחליט
אם נחפש דוגמאות לחלמאות הישראלית, לא נצטרך להתאמץ מאוד. בעודנו מאפשרים את המשך שלטון חמאס ברצועת עזה, עוסקת ממשלת ישראל במקביל ביוזמות מדיניות כאלו ואחרות המיועדות להקל על תושבי עזה מבחינה הומניטרית. בתוך כך, למשל, עוסקת הקהילייה הבינלאומית באפשרות הקמתו של נמל ימי בינלאומי ובאפשרות להכניס סחורות ואוניות סוחר לתחומי הרצועה.
בנוסף, מוצאת הממשלה את עצמה מתנצלת מעת לעת בפני גורמים בינלאומיים על כך שצה"ל עצר ספינה במים הסמוכים לרצועת עזה וערך בה חיפושים. בחלק מהמקרים, יש להודות, הניבו החיפושים ולא במקרה ממצאים קשים של ציוד ואמל"ח שיועד לרצועה. כך במקרה של קארין איי בשנת 2002, אבו חסן בשנת 2003, הספינה ויקטוריה במרץ 2011 וקלוס סי במרץ 2014.
גם על ההשתלטות הישראלית על ספינת מאווי מרמרה בשנת 2010 התנצלה ישראל ואף שילמה פיצויים מתוך רצון להשתיק את האירוע ולהימנע מסכסוכים בינלאומיים. זאת אף שוועדת טירקל שחקרה את האירוע קבעה באופן חד־משמעי שצה"ל פעל היטב ובהתאם לחוק הבינלאומי. במאמר שפרסם אז המשפטן, עו"ד ואל"ם במילואים יוסי שלף, הוא ניתח את האירוע על רקע מסמך עקרונות הלסינקי העוסק בניטרליות ימית והוכיח כי מדינת ישראל פעלה כדין וכחוק. ולמרות זאת נאלצה ישראל להשפיל את עצמה, להתנצל ולשלם פיצויים לנפגעים.
התנהלותה התבוסתנית של מדינת ישראל מול טרור רצועת עזה לא הסתיימה בכך. מעבר לכישלון ההרתעה הימי ומעבר לכישלון ההרתעה היבשתי הנובע מעצם אי־הצלחתם של המבצעים השונים לשנות את המשוואה, הפגינה ישראל חולשה מתמשכת מול חמאס גם בכל האמור לשגרת החיים ברצועה. מיליוני דולרים ממשיכים לזרום אל הרצועה מקטאר וממדינות האיחוד האירופי, לכאורה בכיסוי של מימוש צרכים הומניטריים, אולם בפועל מועברים הכספים להתחמשות ולבניית תשתיות צבאיות ברצועה.
חמאס קורא היטב את המפה ופועל, בניגוד לישראל, בנחישות ובהתמדה למימוש חזונו. הוא מוביל את השיח בנושא הר הבית וירושלים, הוא מכתיב את תזמון המבצעים וההתקפות על ישראל ואת היקפן, הוא מעודד ומממן חוליות טרור בשטחי יהודה ושומרון, הוא מנהל בעקיפין שיח דיפלומטי מול ישראל כאילו מדובר בשתי מדינות ריבוניות ונורמליות, והוא ממשיך להחזיק מאות אלפי ישראלים בעוטף עזה כבני ערובה לאורך שנים.
ובעיקר, חמאס מבין את המשוואה הבלתי אפשרית שנוצרה בינינו לבינו בהסכמתה (שבשתיקה) של ישראל. ההסכמה הזו קובעת כמה דברים אבסורדיים לחלוטין: ראשית, חמאס מוגן בשלטון ברצועת עזה ואין כוונה להפילו. שנית, חמאס וראשיו יכולים לפעול ולנוע באופן חופשי ללא סכנת פגיעה בימי שגרה. שלישית, חמאס יכול להמשיך להתחמש ולהתעצם, לבנות מנהרות ולהיערך צבאית למתקפה מול ישראל ללא הפרעה. רביעית, חמאס יכול לשגר רקטות או בלוני נפץ ותבערה לאזור עוטף עזה בלי לספוג תגובה ישראלית קשה. חמישית, ירי רקטות לעבר ישראל שאינו חוצה את קו אשדוד, ייענה על ידי ישראל באופן מוגבל מתוך כוונה "להכיל" את העימות ולמנוע הסלמה. שישית, חמאס ממשיך להפעיל ולממן חוליות טרור ביהודה ושומרון ולהוות אלטרנטיבה שלטונית לאבו מאזן בכל שטחי הרשות הפלסטינית.
התוצאה המצערת של כל האמור לעיל היא שארגון טרור אסלאמי קיצוני המונה כ־20 אלף לוחמים, שולט בכל רצועת עזה ומחזיק מדינה שלמה כבת ערובה הנגררת בתגובתיות מכילה אחר יוזמותיו ומתקפותיו. אומרים לנו שאין כל בעיה להפיל את חמאס, אולם החשש הוא מפני מי שיבוא אחריו, אבל הטיעון הזה אינו מחזיק מים גם ביום יבש במיוחד. הג'יהאד האסלאמי ודאע"ש בסיני אינם מהווים חלופה מציאותית לשליטה ברצועת עזה ואת זה גם ישראל מבינה. החשש הוא כנראה מחזרת פת"ח לשלטון ומהצורך להתייצב שוב מול הסכמים קודמים עם הרשות בנושא הקמת מדינה פלסטינית.
גם כאן, כמו במקרה של גדר ההפרדה, סיבות פוליטיות פנימיות מונעות מהמדינה ליצור הרתעה, משילות וביטחון לאזרחיה. חמאס אינו מהווה איום קיומי־ביטחוני על מדינת ישראל. גם שאר ארגוני הטרור לא מהווים איום כזה על המדינה. האיום הקיומי האמיתי מגיע מבית ונובע מחוסר מנהיגות ואומץ לב מנהיגותי ארוך שנים, מהיעדר מדיניות ואסטרטגיה ומהפגנה מתמשכת של חולשה, הכלה ורצון לשמור על שקט. את זה חייבים לשנות, ומהר.
הכותב הוא יו"ר מועצת העם החדשה ופרשן ביטחוני
[email protected]