הסקרים שנערכים במדינת ישראל מדי פרק זמן מראים שוב ושוב כי המקצועות המוערכים ביותר בחברה הישראלית הם אלו הקשורים בתחומי הרפואה, הביטחון והחינוך, אלא שכידוע, המקצועות המוערכים לא בהכרח נמצאים בקשר ישיר עם היקף וטיב השכר. מדוע דווקא המקצועות המוערכים ביותר, הערכיים ביותר, אלה המעצבים את פני ואיכות החברה - נשחקים עד דק, עד כדי בריחת מוחות של רופאים והגירת אנשי ביטחון וחינוך לשדות עבודה אחרים?
אנשי החינוך פוגשים מדי יום את ילדינו ומעצבים את אישיותם, מעניקים להם ידע. עבודת חינוך קשורה במהות האנושית: יצירת קשרים חברתיים, יצירת ביטחון בבני אנוש, מתן כלים להתמודדות עם אתגרים חברתיים וכמובן רכישת ידע. עולם החינוך הוא הקרקע שממנה יצמחו המבוגרים שיבנו את החברה.
אלא שכאמור קיים פער תהומי בין הצהרת החברה על המקצועות החשובים והמוערכים לבין היחס והשכר במגזר החינוך. המורים הפכו להיות הכתפיים הרחבות שנושאות את התסכול של הקושי בחינוך ילדים בעידן שבו מתגברות בעיות ברבדים הרגשיים, החברתיים והלימודיים. מורים רבים מרגישים בודדים במערכה. תוך כדי כך הם צריכים ורוצים להתפתח וללמוד על מנת שיוכלו להכיל הורים וילדים במציאות שמשתנה מדי יום. כתוצאה מכך, בימים אלה מתרחשת רעידת אדמה אמיתית במערכת החינוך שבמסגרתה אנשי חינוך רבים עזבו את המערכת, ונוצר מחסור כבד במורים. קרב היום שבו ילדי ישראל עלולים להגיע לכיתות ריקות, ללא מורים.
שלוש פעולות יכולות לשנות את פני המציאות המדאיגה הזו: כיתות לימוד קטנות יותר אשר מלוות בכוח הוראה תומך, שכר הוגן למורים ושיח ויחס מכבדים בין המערכת המשפחתית של התלמיד ובין המערכת החינוכית. גם אם המלצות אלו לא ישימות כאן ועכשיו, עלינו כחברה להתייחס בסבלנות ובכבוד לאנשי החינוך, להקשיב לקולות הילדים וההורים, להבין את הזעקה. שינוי יגיע רק בתהליך של הדדיות.
חינוך הוא שותפות של ממש בין מבוגרים וילדים. כל עוד תהיה ענווה ואנושיות, נוכל לייצר מרחב של סבלנות והבנה. גם אם הרפורמות המתבקשות לא יתממשו, אך היחס ההדדי והמכבד בין ההורים, המורים והילדים יתקיים, נוכל לייצר תהליכי הגירה חיובית למערכת החינוכית.
הכותבת היא מרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי