בימים הקרובים נציין בהתרגשות את יום ירושלים, יום חגה של העיר שחוברה לה יחדיו, ונעלה על נס את גבורתם של הלוחמים שחירפו את נפשם בגבעת התחמושת, שייח' ג'ראח, הר הצופים ובעיר העתיקה, והביאו לאיחודה של העיר לאחר 19 שנים שבהן חומה חצצה בין העיר החדשה ללבו של העם היהודי, הכותל המערבי והר הבית.
אין ספק שמדובר ביום האמור לאחד את עם ישראל סביב העיר ומורשתה ההיסטורית, אך בשנים האחרונות גוברת התחושה כי יום שחרורה של ירושלים הפך ליום חגו הכמעט בלעדי של סקטור אחד, כשאלפי בנות ובני נוער דתיים לאומיים צובאים על רחובות העיר בהתלהבות רבה, בעוד רובם המכריע של תושבי הארץ מנותקים לחלוטין מהוויית היום.
אז מה השתנה בהוויה הישראלית מאז אותם הימים שבהם אזרחים מכל המגזרים והעדות העלו את ירושלים על ראש שמחתם, ומיטב סופריה ומשורריה מכל קצוות הקשת הקדישו לה שירי געגוע ואהבה? להיכן נעלם הרטט שאחז בעם ישראל בעת ששולי נתן ביצעה את מילותיה האלמותיות של נעמי שמר בשיר "ירושלים של זהב"? אין ספק שמשהו השתנה לאורך השנים שחלפו מאז שחרורה של העיר מכבלי הלגיון הירדני. במרוצת השנים ההכרה בסגולתה הרוחנית והלאומית של בירת העם היהודי הפכה לצנינים בעיני אנשי רוח ואקדמיה שביקשו לשוות ליום נופך של לאומנות וגזענות. כף רגלם של רבבות בני נוער בישראל לא דרכה מעולם על רחבת הכותל, והם לא זכו לעבור בין סמטאות העיר העתיקה.
במסגרת פעילות ה־OU מגיעים לארץ מדי שנה אלפי בני נוער מצפון אמריקה, קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מרגש לראות את בני הנוער הללו, חילוניים לצד דתיים, לקראת רדת השמש בתשעה באב פורצים בשירת אהבה אינסופית לירושלים ולכותל המערבי. הלב נחמץ לגלות שבני נוער שזו הפעם הראשונה שלהם בארץ - מרגישים געגוע כה עז לירושלים, כשמנגד מאות אלפים מבני ובנות העם הינם נטולי כל זיקה למקום שמסמל יותר מכל את הקשר הגורדי הנצחי של עם ישראל לארצו.
חובה עלינו להכות על חטא במצב זה. ירושלים, אומר התלמוד במסכת יומא, לא התחלקה לשבטים, וכבר בעת כניסת עם ישראל לארצו היה ברור למנהיגיו כי ירושלים שייכת לכלל עם ישראל. עלינו, כהורים ומחנכים, מוטלת החובה להביא את בני הנוער לירושלים, לדאוג לכך שלא יהיו נער או נערה שכף רגלם לא דרכה בעיר, ובכך להנחיל לילדינו את אותה המורשת שקיבלנו בבית הורינו, את החלום, את התקווה, את הגעגוע.
אנו חייבים לנתק את כבלי הפוליטיקה מירושלים. אם אנו רוצים שהבירה שאליה ערגו אבותינו תישאר העיר שחוברה לה יחדיו, עלינו לחנך את בני ובנות הנוער על מורשתה במשך אלפי שנים, על מסירות נפשם של הלוחמים למען העיר ועל הדמעות שפרצו מעיני החיילים בעת הכרזתו של מוטה גור בקשר "הר הבית בידינו".
ירושלים אינה שייכת לאוכלוסייה כזו או אחרת, ירושלים שייכת לכלל העם היהודי, בארץ ובתפוצות, ועלינו לדאוג להעביר את המסר הזה לדורות הבאים, אחרת ירושלים תחולק לשבטים ואנו נאבד את האחדות לנצח.
הכותב הוא מנכ"ל OU ישראל, המפעילה עשרות מרכזי נוער ברחבי הארץ ואת "הזולה של חצרוני" בכיכר ציון בירושלים