לפני כמה ימים נערכה בהר המנוחות האזכרה לפרופ’ בנציון נתניהו ז”ל, במלאת עשור לפטירתו. דבר האזכרה הופץ רק בקרב בני משפחה וידידים קרובים של משפחת נתניהו, ובה נשאו דברים שני הבנים – בנימין ועדו. שלא כבפעמים הקודמות, האירוע היה הפעם “רגוע” יותר, נעדר פעילים פוליטיים, אלה שבאים יותר להפגין נוכחות לעינו של ראש הממשלה ולאו דווקא על שום שהכירו את האב. גם היקף האבטחה היה נמוך מבעבר. הן ביבי איננו ראש הממשלה, “רק” יו”ר האופוזיציה.
הבן הצעיר נשא דברים מהכתב: “כשעוברים על הכתבים שלך בעיון, אבא, אי אפשר שלא להתרשם מתכונה מיוחדת הקיימת בהם והמעלה אותם לדרגה גבוהה במיוחד. אני מתכוון לרוחב היריעה של ידיעותיך ולבקיאות המופגנת בכתיבתך, לירידה לעומק בכל נושא ועניין בלי להשאיר אבן אחת בלתי הפוכה, לניתוח הלוגי העמוק שהצריך ממך מאמץ שכלי מאין כמוהו, כמו גם להבנתך המפוכחת בפסיכולוגיה של יחידים ושל עמים. אלה הדברים הגורמים למחקרך להיות לא רק משכנע, אלא כמעט בלתי ניתן להפרכה”.
עוד סיפר עדו כי האב הצליח “להשפיע על כל כך הרבה מדינאים בארצות הברית לתמוך בהקמת מדינה ליהודים ולשכנע אותם בעמדותיך בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה. הצלחה זו נבעה לא רק מעוצמת הנימוקים והניתוחים הגיאופוליטיים רחבי האופקים ומרחיקי הראות שהשמעת להם, אלא מן השכנוע העצמי הכן שהפגנת בפגישותיך עמם”. ביבי נשא דברים שלא מהכתב: “מאבי ספגתי את אהבת העם והארץ, ואת ההכרה שעלינו לשמור מכל משמר על מתנת התקומה שזכינו לה במאמצים רבים. תבונתו, השכלתו העצומה והבנתו את נבכי ההיסטוריה והמדינאות משמשות לי מקור השראה יומיומי”.
רבים אומרים שאיש לא חזה את השואה. ובכן, אמר בנימין נתניהו, זה אינו נכון: “ב־1933 כתב אבי את הדברים הבאים על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה באותה שנה: ‘האנטישמיות הגזעית מסיתה למלחמה עולמית נגד קיומם של היהודים. אם אנטישמיות גזעית זו תתפשט, היא תסכן לא רק את זכויות היהודים, אלא את עצם קיומם בכל מקום. מול השואה שמאיימת על העם היהודי… עלינו לשכנע אחרים שהתקפת ההיטלריזם על היהודים בגרמניה זו התקפה על האנושות כולה’.
“אבי לא רק כתב, אלא אף פעל להחיש את הקמתה של מדינת היהודים באמצעות גיוס דעת קהל אוהדת לרעיון הציוני בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה”, סיפר נתניהו הבן לקהל שהצטופף סביב מצבות האב בנציון והאם צילה.היו אלה רגעי נועם שהעניק ביבי לשומעיו־מקורביו. הציבור בכללותו אינו נחשף אליהם, כשמדובר בראש הממשלה לשעבר. איש מפוכח, רגוע, נינוח, מעורר אהדה, שספד לאב הנערץ, בלי שוויתר כהוא זה על תנוחתו הכריזמטית, לא נראה פגוע או נעלב ממשהו. זהו ביבי, שמשלב באישיותו נדיבות ואכזריות, לצד כמובן גאונות, אם לאמץ את השילוש הזה מ”שיר בית”ר” של ז’בוטינסקי. ראש הממשלה לשעבר, כך סיפר, מרוכז עכשיו בכתיבת ספרו, שבו, יש להניח, ישיב מנה אחת אפיים לכל המתריסים נגדו, ואם תרצו – שונאיו.
אכן, שנאה, שנאה יוקדת שכמותה לא הייתה במקומותינו, מוטחת בו יום־יום בכל הכלים. זאת כנגד התמיכה העצומה בו ובליכוד, שמתבטאת בסקרים המחמיאים למפלגת האופוזיציה הראשית. נתניהו איננו איש קל. לא ליריביו ואפילו לא למקורביו. סגולותיו עולות על מגרעותיו. הוא עומד עתה למשפט על שלושה אישומים, שהולכים ומתבררים כחסרי יסוד. משפט שמבזבזים עליו מיליונים. הוא מטרה לחצי שנאה, ואם תרצו לתסכול של חוגי שמאל ולא רק. הוא וה”ביביסטים”, תחליף ל”צ’חצ’חים” של בגין בזמנו. וכי איזה מנהיג אינו נתון לביקורת, וראוי לה? אבל השנאה המוקצנת במקרה זה – שלוקים בה בעיתונות בן כספית, יצחק בן־נר, אמנון אברמוביץ’, אורי משגב ורבים אחרים - היא לחלוטין לא רציונלית, נוקטת את הלקסיקון הכי ירוד.
היא באה לידי ביטוי גם מעל דפי עיתון זה, ובמיוחד ב”הארץ” הפוסט־ציוני. לא כאן המקום לחזור על לקסיקון השנאה לנתניהו, אבל שיאה היה בסוף השבוע: “האדם המסוכן ביותר בתולדות ישראל, אף אחד מאויביה החיצוניים לא הגיע לקרסוליו” – נעץ בו את מלתעותיו אחד משונאיו הגדולים. מה מניע אנשים כאלה לפרסם דברים כה שלוחי רסן? איך עובר הארס הזה את סף עורך “הארץ”?
רגש השנאה היוקדת למנהיג המוביל בדעת הציבור, שעשוי לחזור לראשות הממשלה, הסלחנות הבלתי נסלחת לממשלת המיעוטים שקיומה על בלימה, ביזוי הערכים הציוניים והדגל הכחול־לבן – אלה הסכנות החמורות מכל האורבות לחברה בישראל וליכולת עמידתה מול אויביה מחוץ ומבית. איך היה אומר האב, ההיסטוריון המנוח פרופ’ נתניהו? ההיסטוריה לא תסלח על זאת.