אתמול הסתיימו הלימודים בגנים ובבתי הספר בשעה 13:00, במסגרת מחאת הסתדרות המורים על תנאי השכר של המורות והמורים. ואכן, שכרם של המורים, המנהלים, הגננות וכל נשות ואנשי צוותי החינוך חייב להשתפר באופן מקיף ומשמעותי. אולם גם אם הדבר יקרה - אין בזה די.
כמי שעומדת בראש רשות מקומית ופעלה בשנים האחרונות על מנת להשאיר את המערכת בזמן משבר הקורונה מתפקדת, מתקדמת ואפילו צומחת, ברור לי כי המשבר החינוכי שבפניו עומדת מדינת ישראל הוא אדיר.
זהו משבר לאומי חריף, שמגיע לאחר הידרדרות ארוכת שנים, ובשיאה מגיפת הקורונה שהביאה את המערכת לקצה. העומס, השינויים הבלתי פוסקים, הירידה המתמדת במעמד המורה, התנאים הלא מותאמים למאה ה־21 וכמובן התגמול הלא מספק - כל אלה מביאים לעזיבה של אנשי חינוך מעולים ולקושי גדול בגיוס מנהלים, מורים, סייעות וגננות.
בדוח שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא כי מספר עובדי ההוראה שעזבו את מערכת החינוך בשנים 2019־2018 עלה ב־23%. במקביל, דווח כי מספר המורים החדשים השנה ירד ב־12% בהשוואה לשנה הקודמת. אצלנו בעמק חפר, למשל, עוזבים לא פחות מחמישה מנהלות ומנהלי בתי ספר בשנה הבאה, מתוך 24. ברשויות אחרות אני שומעת על מחסורים גדולים בהרבה. אני יכולה לומר מעדות ראשונה: אין כאן כל הגזמה. הנטישה הולכת וגדלה.
ראיתי כיצד נשות ואנשי החינוך מגיעים למצב הזה; ראיתי אותם הולכים ונשחקים תחת העומס האדיר, הביקורות והלחצים, ההנחיות השונות והמשונות (המתווים הבלתי נגמרים בקורונה, הרפורמות המתחלפות לאחר כל מערכת בחירות). ראיתי את ההקרבה, את האכפתיות, את העבודה סביב השעון, את האהבה לחינוך ולילדים.
ראיתי, פעמים רבות מדי, את היחס הלא הוגן שקיבלו, נושאים על גביהם את כל מחדלי המדינה בתחום החינוך לאורך השנים, את התסכול של הורים ושל רשויות מחוסר היכולת לערוך שינויים בקצב מהיר בתקציב כל כך מוגבל.
הם מטובי נשותינו ואנשינו. כאלה שרוצים לעשות למען האחר, להשפיע, לתת. רבים מהם מוותרים על משרות בהייטק ובשוק החופשי. במקום לעשות לביתם, הם באו לעשות לביתם של כולנו. למצוא משמעות וסיפוק בעשייתם. אולם כשהמצב נהיה בלתי נסבל, לפעמים אפילו מייאש, כשהמשמעות והסיפוק הולכים ונעלמים, הם מרימים ידיים ואומרים: איני יכול/ה עוד.
איני חושבת כמובן שהפתרון הוא לעזוב. איני מקבלת זאת. בעמק חפר יש לנו מערכת חינוך איכותית ביותר. עשיתי ואמשיך לעשות הכל כדי להשאיר את כוח האדם הטוב ביותר בבתי הספר ובגנים. אני בטוחה כי כמוני עושים רוב ככל ראשי הרשויות. אולם לא לעולם חוסן. עלינו לעצור את כדור השלג החינוכי המידרדר, את “המגיפה” שפוגעת בחינוך ילדינו ובעתידנו. אין זמן להתמהמה עוד. אנו במצב חירום לאומי.
זה הזמן לתקן שנים רבות של הזנחה. זוהי השעה להכין תוכנית לאומית מעמיקה ומקיפה לתגמול כספי גבוה בהרבה לנשות ואנשי החינוך, ולא פחות מכך – לשינויה של מערכת החינוך ודימויה. חייבים להציב זאת כיעד לאומי ראשון במעלה, ולהקצות לכך משאבים משמעותיים. תוכנית כזו צריכה להיות מקצועית והמשכית, ולא תלויה בהרכב כזה או אחר של הממשלה. נשות ואנשי החינוך, האחראים על ילדינו, על העתיד של כולנו, לא יכולים להיות עוד שק חבטות. אנו חייבים לשמור עליהם, לטפח, לתגמל ולתמוך. אנו חייבים להתייחס אליהם בהערכה ובכבוד. יש לנו נשות ואנשי חינוך מעולים. אם לא נעשה שינוי מיידי, המצב עלול לצאת משליטה. במבחן הזה אסור לנו להיכשל.
הכותבת היא ראשת המועצה האזורית עמק חפר