פרסים מוגדרים בדרך כלל כתגמול על הצטיינות או הצלחה בתחום מסוים, אך ההיסטוריה גם יודעת לא מעט מקרים שהעלו ספקות או עוררו ויכוחים לגבי ההגדרה הנ"ל. כך התפרסם למשל בעיתון "הארץ" מאמרו של חיים לוינסון שתוקף בשצף קצף את פרס ספיר לספרות עברית מפני שהוא מוענק על ידי מפעל הפיס, מוסד מגונה בעיניו מפני ש"הצליח לייצר קשר בין האליטה שנהנית מהפיס לדלפונים שניזוקים ממנו" — בלי לפרט איך בתי החולים, טיפת חלב, מתנ"סים, מועדוני נוער, מפעלי חינוך, תרבות וכו' שהפיס מממן מביאים תועלת דווקא ל"אליטה"?
אפילו בפרסי האוסקר נפלה השנה שלהבת כשזוכה הפרס ויל סמית סטר למגיש כריס רוק והושעה מהטקס לעשר שנים.
אך אם בפרס ספיר נמצא דופי, מה נאמר על הפרס המוענק מדי שנה בסטוקהולם על שמו של אלפרד נובל, שהמצאתו את הדינמיט גרמה במלחמות ובפיגועי טרור למותם של מיליוני אנשים על פני כדור הארץ — שלא לדבר על הפרסים לפיזיקאים שמחקרי הגרעין שלהם אפשרו את הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי? כל הפרסים הללו, בין שמציינים זאת ובין שלא, נועדו גם להשכיח מהאנושות את הצד האפל שבהמצאות ובמפעלים שפירותיהם מממנים את הפרסים. בעייתי במיוחד הוא פרס הנובל לשלום המוענק באוסלו, בירת נורווגיה, כמוצהר לאנשים "בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית".
כל פרסי נובל, כולל זה לספרות, אך בעיקר זה לשלום, מושפעים לעתים משיקולים פוליטיים, ולא נופתע, למשל, אם בשנה הבאה יימצאו סופר או משורר אוקראינים עלומי שם לקבלת הפרס לספרות (כמו הזכייה באירוויזיון), אף שסופרים ומחזאים מפורסמים בעבר ילידי אוקראינה העדיפו להיחשב כיוצרים רוסים דווקא.
במיוחד השיקול הפוליטי בהענקת הפרס לשלום גורם לעתים לאבסורדים היסטוריים ולסתירה מבחינת הערכים והמטרות שעבורם הפרס מוענק. ב־2009, למשל, הוענק הפרס לנשיא דאז ברק אובמה על "מאמציו יוצאי הדופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים", אף שרק עתה נבחר לנשיאות, וב־2019 הפרס היה מנת חלקו של מנהיג אתיופיה על "מאמציו לקדם שלום", זמן קצר לפני שפתח במתקפה כוללת על אחד השבטים המורדים במדינה. ואת פרס לנין לשלום כבר הזכרנו? אך מקומם במיוחד היה מתן פרס נובל לארכי־רוצח יאסר ערפאת ב־1994, שזכה בו יחד עם יצחק רבין ושמעון פרס על רקע הסכמי אוסלו.
לפי ארשת פניו של רבין והתבטאותו: "ניאלץ לקבל את אוסלו כמו שמקבלים ילד לא חוקי", יש להניח שלא היה שלם עם השותפות המבזה עם ערפאת בקבלת הפרס וחבל שלא עמד בפני הפיתוי. לעומת זאת, הפרס ב־1978 לבגין וסאדאת בוודאי היה ראוי (אף שגולדה מאיר באירוניה האופיינית שלה אמרה שהיה מתאים יותר לתת להם פרס אוסקר), מה שמדגיש עוד יותר את הצרימה שבאי־מתן הפרס, כנראה מסיבות פוליטיות, לדונלד טראמפ, בנימין נתניהו והשייח' עבדאללה בן זאיד על הסכמי אברהם, הצעד המשמעותי ביותר לשלום אזורי מאז הסכם השלום עם מצרים.
כאמור, פולמוסים על ההצדקה או חוסר ההצדקה להענקת פרס כזה או אחר, כולל קנאת סופרים, לא פסחו גם עלינו. יצרי במיוחד היה הוויכוח השנה על פרס ישראל המוענק על ידי המדינה במוצאי יום העצמאות בטקס ממלכתי בירושלים. אחד מזוכי הפרס היה מדען המחשב פרופ' עודד גולדרייך, שהתפרסם לשמצה על תמיכתו בחרם מדעי ותרבותי על מדינת ישראל.
לגולדרייך הגיע אולי פרס מדעי על הישגיו המקצועיים, אך לדעת רבים, כולל שרי החינוך, לא פרס שאמור לבטא את הוקרת העם ומדינת ישראל על תרומה לתפארת המדינה, כשהוא עצמו מזדהה דווקא עם אלה שמטרתם לפגוע בה. מעט פחות חמור היה הפרס לעודד קוטלר; פרס התיאטרון. אולי הגיע לו, אך פרס המוענק בשם עם ישראל כולו למי שהשמיץ חלק ממנו? לא. פרסים הפכו לחלק מחיינו הציבוריים והתרבותיים, וגם הוויכוחים וחילוקי הדעות לגביהם, אך מוטב אולי לא להגזים בחשיבותם.