אני כבר לא זוכר אם ניסיתי לשדוד את "הפיראט האדום" או לעבור דירה ל"כפר השעשועים", אבל אני בוודאות זוכר את עצמי עומד נרגש בפתח חנות צעצועים כלשהי, מכריז באוזני חמש ילדותיי הנרגשות לא פחות: "החנות כולה לפניכן. כל אחת מכן יכולה לבחור מתנה אחת, צעצוע או משחק שתרצה". האם יש סיטואציה משמחת יותר מזו בחייו של ילד?

זה אכן התחיל באושר בל יתואר, אבל נגמר רע מאוד. דקות ארוכות של שיטוטים בין מדפים עמוסים במשחקים צבעוניים ומרעישים, ואינספור חיבוטים והתלבטויות מכמירות וקורעות לב – גרמו לי להבין שלהפיל על ילד את המשימה הבלתי אפשרית של לבחור בתוך כל השפע המבלבל הזה - זו פשוט אכזריות.

כי זה בעצם דורש ממנו לוותר על אינספור אפשרויות אחרות. דבר כמעט בלתי אפשרי עבור ילד. מה עוד שהסיכוי שהוא לא יתבלבל לנוכח כל הפיתויים הנועזים מסביב ושהוא אכן יבחר את המשחק שבאמת מתאים לו ונכון עבורו - שואף לאפס. אז הבנתי שהמתנה הכי טובה שאני יכול לתת לילדיי היא למלא את חובתי ההורית ולבחור בשבילם.

אני שב ונזכר בתובנה זו כל שנה לקראת חג השבועות, כשאני קורא את דברי המדרש: "בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ערֵבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם. אמרו לפניו: רבונו של עולם! אבותינו ערבים לנו! אמר להם: אבותיכם צריכין ערבים! אמרו לפניו: רבונו של עולם! נביאינו ערבין לנו! אמר להם: יש לי עליהם! אמרו: הרי בנינו עורבים אותנו! אמר הקדוש ברוך הוא: ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם!".

זה באמת מדרש יפה ומעצים המעלה על נס את מעלתם של הילדים - סוד ההמשכיות, העולם שייך לצעירים וכו'. אבל עם כל הכבוד, דבר אחד חסר פה. בשום מקום לא מוזכר שמישהו שאל את הערֵבים הצעירים אם הם בכלל מוכנים להיכנס לכל הסיפור. ככה להפיל עליהם תיק כבד של ערבות בלי לשאול אותם? איפה המועצה לשלום הילד כשבאמת צריכים אותה?

כשהצהרנו למרגלות הר סיני "נעשה ונשמע", זכינו לקבל מתנה נפלאה: תורה קדושה שהיא מגדלור ערכים, המאיר את דרכנו ומעניק לנו עוגן של יציבות בים החיים המבלבל והסוער. וכשהצהרנו באותו מקום ממש "בנינו ערבים בעדנו", זכינו לתת מתנה נפלאה – בחרנו עבור ילדינו זהות יהודית ברורה וגאה, התחייבנו להעניק להם חינוך יהודי מקורי, ולא להשליך אותם חסרי ישע לג'ונגל של ערכים צבעוניים סותרים, מאחזי עיניים ומוכרי אשליות.

בחג השבועות הקרוב נבוא עם ילדינו לבית הכנסת, נאזין לקריאת עשרת הדיברות מתוך ספר התורה, נכריז שוב "נעשה ונשמע", וניתן שוב לילדינו את המתנה הטובה ביותר: במקום "לחנך לבחור" – "נבחר - סוף־סוף – לחנך". 

הכותב הוא שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש, רב בית הכנסת "סי אנד סאן" בתל אביב