נראה שבקואליציה מדברים בשני קולות. מצד אחד הקול הרציונלי הקר, שהיווה את הסיכוי היחיד להצלחתה – ההבנה שכדי שקואליציה בעלת קולות מנוגדים כל כך תחזיק מעמד, חבריה יידרשו לוויתורים כואבים, הכוללים לעתים הליכה נגד לבם, אמונתם או ההבטחות שנתנו לבוחריהם. הכל כדי שממשלת השינוי שנועדה להציב אלטרנטיבה לבנימין נתניהו תחזיק מעמד.
מנגד ניצב הקול האמוציונלי, החם, שמרים את ראשו ברגעים הכי לא צפויים, שפועל מהאגו ומהלב ומייצג את הדחפים והיצרים. ההבנה המשותפת היחידה שבה החזיקו כל חברי הקואליציה הייתה שאם הקול הזה ירים את ראשו – זה יהיה סופה של ממשלת השינוי. ולאחרונה הוא נשמע יותר ויותר.
בתחילת הדרך הייתה הבנה שהמטרה מקדשת את האמצעים. נשאלת השאלה: מתי בדיוק ההבנה הזו החלה להתערער? אם לשים את האצבע על נקודה בזמן, זה כנראה היה הרגע שבו הודיעה ח"כ עידית סילמן על פרישתה מהקואליציה.
הצלחתה של קואליציה שעומדת על כרעי תרנגולת תלויה בדבר אחד – קונפורמיות. קונפורמיות מתארת את הנטייה של בני אדם להתאים את האמונות או העמדות שלהם לאלה של הקבוצה, או הקואליציה במקרה הזה. קיימת בנו נטייה מולדת לקונפורמיות, משום שהיא משמרת את הסדר החברתי ומייצרת תחושת שייכות. את אחד הניסויים המשפיעים בנושא קונפורמיות וציות לדעת הרוב ערך סולומון אש ב־1951. אש הושיב שבעה אנשים בחדר, כאשר אחד מהם הוא הנבדק והשאר משתפים פעולה עם החוקר.
לקבוצה הוצגו שלושה קווים באורכים שונים, ועליהם היה לבחור בזה שדומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג. אש מצא שגם כאשר משתפי הפעולה השיבו באופן שגוי (אף שהתשובה הנכונה הייתה ברורה), נטו הנבדקים לענות כמוהם, אף על פי שידעו שהם עונים תשובה שגויה. זוהי משמעותה של קונפורמיות. החלק המדהים בסיפור הוא שכאשר נשאלו הנבדקים מדוע ענו תשובה שגויה - הם טענו שהשתכנעו כי הקו שעליו הצביעו יתר המשתתפים הוא הדומה ביותר.
מתי הציות מתחיל להתערער? נמצא כי סדק בציות לסמכות, ולו הקטן ביותר, אפילו אם מדובר במתנגד אחד בלבד בתוך הקבוצה, יכול למוטט את הסמכות לחלוטין. גם בניסוי של אש, הספיק שאדם אחד הציג עמדה שונה מיתר המשתתפים, כדי להקטין את הסיכוי להתנהגות קונפורמית של הנבדק. מכאן ניתן להבין את מהות הקונפורמיות – היא אינה נובעת מהסכמה עם עמדות הרוב, אלא מחשש מדחיית חברי הקבוצה, חשש להיראות שונה. ולכן, בקבוצות שמפעילות לחץ חברתי לקונצנזוס, מידת הציות עולה משמעותית.
משבר אמון
התנאים האופטימליים לציות לסמכות הם כשיש תמימות דעים בין כל חברי הקבוצה. במקרים אלה הציות פועל כמו קסם, וקשה מאוד למוטט אותו. אבל כשהקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, אפילו אם מדובר בחבר יחיד שמתנגד לדעת הרוב, מידת הקונפורמיות יורדת דרסטית. אנחנו רואים בדיוק את אותו תהליך כעת בקואליציה. כל מה שצריך כדי להביא לפירוקה הוא אדם אחד שהביע קולות של התנגדות כדי לסדוק את האחדות. וברגע שהמעטה נסדק, תפיסת השרידות והעוצמה של הקואליציה מתחילה להתערער.
הסיכוי היחיד של ממשלת השינוי היה הקונפורמיות של חבריה, מכיוון שהקואליציה הזו לא הייתה מבוססת על אמון. מחקרים מראים כי בשדה הפוליטי, הבסיס לכריתת בריתות ולהמשכיות של מפלגות אינו אידיאולוגיה משותפת, ואפילו לא אויב משותף, כמו במקרה של ממשלת השינוי ונתניהו. הקריטריון שמכריע את שרידות הקואליציה הוא אמון בין חבריה. אידיאולוגיה זה אומנם נחמד, אבל כשאנחנו בוחנים אילו מפלגות או בריתות פוליטיות ומדיניות מחזיקות מעמד לאורך זמן – מתברר כי ללא אמון, הסיכוי לשרידות יורד משמעותית. כשמנתחים את מערכת היחסים בין נתניהו לברק אובמה, למשל, רואים שלא היה לה סיכוי להצליח, כי לא היה שם אמון מהרגע הראשון. לעומת זאת, בין נתניהו לדונלד טראמפ שררו יחסי אמון שהובילו לעשייה משותפת.
היותך ראוי לאמון הוא הגורם שיכריע את האופן שבו אנשים מעריכים אותך. מפרספקטיבה אבולוציונית, קריטי להישרדות שלנו לדעת אם האדם שמולנו ראוי לאמון שלנו. בימינו כאנשי מערות היה חשוב בהרבה לדעת אם האדם מולך עומד להרוג אותך ולגנוב את כל רכושך, מאשר אם הוא מוכשר מספיק להצית אש. כשירות לתפקיד, אידיאולוגיה או ערכים משותפים מוערכים רק לאחר שמבוסס אמון.
באופן אירוני, אמון הוא הקריטריון היחיד שאפשר את היציבות של הליכוד במהלך כל השנים הללו. יש כמובן מחלוקות בגוש הימין, אבל גם אמון וביטחון שברגע האמת כולם יתייצבו סביב המנהיג. האמון והמחויבות בין חברי הקבוצה גברו על המחלוקות, מה שלא ניתן לומר על גוש השינוי, שבו אין ערבות הדדית והכל בו בנוי על אינטרסים גרידא. במצב עניינים זה, יהיה לו קשה להחזיק מעמד.
על אף שמרב מיכאלי טוענת מעל כל פלטפורמה אפשרית שהחשש מחזרתו של נתניהו לשלטון גובר על הסלידה שלה מהעמדות של ימינה ותקווה חדשה, זה לא מספיק. לאורך ההיסטוריה אנחנו רואים שהדבק האמיתי היחיד שיכול להחזיק מעמד הוא היכולת לבטוח זה בזה. בגוש השינוי התחושה היחידה שניתן להצביע עליה היא שנאה משותפת. מה שיקרה בסופו של דבר הוא שבמקום להתלכד למען מטרה משותפת, אנחנו נראה התנגחויות, מחלוקות וקונפליקטים, וסביר להניח שבשלב מסוים האופוזיציה תצליח לנצל זאת כדי להפיל את הממשלה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה