הודעת הממשל האמריקאי בדבר דחיית ביקורו של הנשיא ג'ו ביידן בישראל גררה תחושות אכזבה, תסכול וכמה הרמות גבה. יבוא? לא יבוא? אולי הביקור בכלל מתבטל בגלל מצבה העגום של הקואליציה? וכבר היו בתוך ישראל מי שתדרכו, בקריצה לאלקטורט היושב בציון, כי הדחייה נובעת ממצב היחסים העגום בין הנשיא ובין מי שהוא חושש שעלול לחזור בקרוב לכס ראש הממשלה ולקבל את פניו, בנימין נתניהו.


כנראה שאלה טעו ואלה הטעו. נראה שההודעה הרשמית של הבית הלבן משקפת תסבוכת מורכבת יותר שאליה נקלע הממשל ולא רק בסוגיית הלו"ז: צירוף המזרח התיכון למסע באירופה, הכולל את מפגש ה־7G של מנהיגי המדינות המתועשות בהרי האלפים הגרמניים ואת פסגת נאט"ו בספרד, יכביד על הנשיא, שכבר איננו במיטב שנותיו.

בנוסף, ועידות הפסגה הללו מצריכות הכנה מדוקדקת ורענון המדיניות האמריקאית לא רק לגבי המדינות המשתתפות, אלא גם לגבי הנושאים שעומדים על הפרק בשיחות צד עם כל אחר מהמנהיגים המתכנסים.


המזרח התיכון הוא סוגיה נפרדת שמצריכה הכנה נפרדת. ישראל, שרגילה לראות את עצמה במרכז העניינים, צריכה להתרגל לעובדה שבמצב שנוצר היא בקושי תחנה בדרך לבירת סעודיה ריאד. אולי תחנה נעימה לביידן, שבבסיס הוא ידיד אמת, אבל ישראל לא תופסת היום משקל בסדר היום האמריקאי. העיניים נשואות לעתודות הנפט הסעודי, שבלעדיו אירופה תצטרך להמשיך לייבא דלק רוסי ובכך לממן בעקיפין את המשך המלחמה נגד אוקראינה.


במאמר שפרסם לאחרונה ב"אטלנטיק" השגריר דניס רוס, מי שהיה ראש אגף התכנון בממשל האמריקאי ויועצם של חמישה נשיאים, הוא ציין ארבעה לקחים שיש להפנים בהמשך לפלישה הרוסית לאוקראינה: חשיבותה של עוצמה צבאית והנכונות לעשות בה שימוש לא נשחקו; גבולות מוסכמים אינם מקודשים וניתנים לשינוי גם במאה ה־21; מאמצים לגרום למחיקתם של לאומים לא פסו מהעולם; סכסוכים ותחרות בין מעצמות ימשיכו לככב במגרש המשחקים הבינלאומי.


לכך צריך להוסיף עוד שתי תובנות. הראשונה, הגלובליזציה לא הביאה לביטול התחושות הלאומיות של עמים שמתעקשים לשמור את האופי הייחודי להם. השנייה, על אף הרצון האמריקאי להפגין עליונות ערכית, מפת האינטרסים עשויה להכתיב פשרות מוסריות שלא היו מתקבלות לפני שהתפתח האיום הרוסי.


ועידת הקריצות


יש להניח כי במסגרת ההכנות בסביבתו של ביידן לקראת הביקור במזרח התיכון, נדון גם המצב הפוליטי המורכב בישראל. הנטייה הטבעית היא לתמוך בקואליציה הקיימת, בהנחה שהיא תהיה יותר נוחה לממשל. ואולם זקני השבט מזכירים לאלה שמבקשים להתערב לטובת מחנה אנטי־ביבי את כישלונות העבר בהטיית דעת הקהל בישראל.


לאחר רצח רבין התגייס הממשל האמריקאי לטובת ניצחונו של פרס בבחירות 1996. מה לא עשו כדי לחזק אותו? הבטיחו שיספקו לישראל מערכות נגד הקטיושות שנורו משטח לבנון והפכו את חיי התושבים בצפון לסיוט, אימצו בקשה מסביבתו של פרס לשגר אסטרונאוט ישראלי לחלל (מי שיועד לכך היה אילן רמון ז"ל) – ועדיין המצב בסקרים לא האיר פנים. מי שנשא באחריות היה ערפאת, שהחריף את מסע פיגועי הטרור נגד ישראלים במהלך מערכת הבחירות.


בספרו המרתק של אבי גיל "נוסחת פרס", הוא מספר עד כמה גל הפיגועים נגס ביתרון של פרס ערב הבחירות. גיל, שהיה אחד היועצים הקרובים ביותר לפרס, הגה יחד עם יוסי ביילין את רעיון ועידת שארם א־שייח': לקיים פסגה בינלאומית בהשתתפות המנהיגים הבולטים ביותר בעולם ומנהיגי ערב. כולם יצטרפו לפרס בשורה של החלטות למאבק עולמי נגד הטרור.


הוועידה קרמה עור וגידים ויצרה אירוע תקשורתי חסר תקדים לטובת פרס. קלינטון הצטרף, מובארק, ילצין, גם ערפאת... מי לא? את הנשיא עזר ויצמן סירבו לצרף למשלחת הישראלית כדי שלא להפריע לפרס לעמוד במרכז הבמה.

אני זוכר היטב את האירוע. הייתי אז סופר "מעריב" בוושינגטון וצורפתי לפמליית הנשיא האמריקאי. כותרת המאמר שלי ב"מעריב" הייתה "ועידת הקריצות". משארם טסנו היישר לנמל התעופה בן־גוריון. ויצמן סירב לבוא לקבל את פניו של נשיא ארה"ב ודרש שקבלת הפנים הרשמית תיערך בגן הוורדים בירושלים. קלינטון הופיע מול קהל מעריצים ענק ודמעות נקוו בעיני רבים. היה מרגש לראות עד כמה שועי העולם מתגייסים לטובת המאבק המשותף בטרור.


ופרס? הפסיד בבחירות. בממשל האמריקאי התקשו לעכל את התוצאות. הם לא האמינו שנתניהו ינצח. מיד לאחר שהתבררו התוצאות, קיבלתי טלפון מאישיות בכירה בממשל: "אין לנו מידע על נתניהו, אולי במקרה כתבת עליו פרופיל?". השבתי בשלילה.

הבכיר האמריקאי היה נואש בניסיונו לאסוף כל פירור מידע על האיש שבאותו שלב היה תעלומה מבחינת הממשל. "הנשיא ביקש מאיתנו להתארגן ולצאת לפגוש את ביבי. אתה יכול לתת לנו המלצה כלשהי?". הצעתי שכחלק מההכנה לביקור, הם יקראו את הספר שערך ראש הממשלה הטרי "מכתבי יוני". ספר זה לא היה בספריית שירות החוץ האמריקאי. רעייתי, שלימדה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בבירה האמריקאית, שאלה מהספרייה את הספר כדי שהמשלחת הבכירה תקרא אותו בטיסה.

ביידן לא זקוק לפרופיל של נתניהו. שניהם בילו את נעוריהם המאוחרים בוושינגטון. שניהם נמנו עם הצעירים המבטיחים בבירה האמריקאית. כאשר התמנה נתניהו לסגנו של השגריר משה ארנס, היה ביידן עדיין הסנאטור הצעיר מדלאוור שאהד את המפעל הציוני. הם חיבבו זה את זה וקיימו שיחות לא מעטות. ספק אם זה יעזור לנתניהו. באותה מידה ספק אם יזיק לבנט אם ביידן לא התרשם ממנו. מה שיקבע זה בראש ובראשונה האינטרס האמריקאי והאהדה הבסיסית לישראל ולהישגיה.


המסע למזרח התיכון


ג'ו ביידן הודיע על כוונתו לבקר בישראל עוד לפני שהתעורר הצורך לבקר בריאד. זה היה יכול להיות ביקור ידידותי במדינה ידידותית עם ממשלה ידידותית. גם התזמון נוח על רקע הקיפאון במו"מ לחידוש ההסכם עם איראן. ייתכן מאוד שלנוכח מצב הקואליציה ולנוכח ניסיונות העבר האמריקאיים להתערב בפוליטיקה הישראלית, הוא היה מוותר כיום על התענוג.


ואולם החיים הם משחק מורכב. ארה"ב זקוקה להגדלת התפוקה מבארות הנפט של ערב הסעודית כדי לאפשר את הפחתת התלות המערבית בדלק הרוסי. לסעודים יש מחיר: הם דורשים לגיטימציה ליורש העצר מוחמד בן סלמאן, שנתקל בכתף קרה מצד הממשל הדמוקרטי בעקבות חיסולו של העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י בטורקיה. זה לא מחיר קל לממשל, שהציב בצמרת מדיניותו קידום זכויות אדם. אך המאבק ברוסיה עשוי לאלץ אותם להתפשר ולאזן בין מוסר לאינטרסים.


ביידן לא רוצה לבקר בריאד בלי לעשות תחנת ביניים בישראל. הוא למד מניסיונו של אובמה, שהביקור בריאד תוך דילוג על ישראל עלה לו באובדן האמון. לא רק בישראל, אלא גם בקרב יהודי אמריקה. עם אובדן האמון נשחקת גם יכולת ההשפעה, ואת זה ביידן אינו יכול להרשות לעצמו בשעה שמתברר כי אמריקה לא יכולה לוותר לעת עתה על המזרח התיכון.

עד שיושלם המעבר לאנרגיות חדשות יכולים לחלוף שני עשורים לפחות, מה שמחזק את האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. לכן אם ראשי הממשל יגיעו להבנות עם ריאד בנוגע ליורש העצר, יש להניח שהביקור בישראל אומנם לא יתבטל, אבל חשיבותו מוטלת בספק.

הכותב הוא נשיא אמריטוס של המכון למדיניות העם היהודי, ולשעבר הכתב והפרשן המדיני של "מעריב"
[email protected]