כשנולדתי הייתי האטרקציה בקומת היולדות, או כך לפחות ההורים שלי מספרים. גוש קטן ובלונדיני עם עיניים כחולות. מגיל אפס שמעתי את הסיפור המפורסם מחדר הלידה בו הרופאים התווכחו אם מדובר בג'ינגית או בלונדינית. עד מהרה התברר שלא זה ולא זה – הילדה לבקנית.

לפי ההגדרה היבשה לבקנות היא תופעה גנטית, המתבטאת בחוסר פיגמנטציה שמחסיר צבע בשערות, בעור הגוף ובקשתית העין – מה שמוביל ללקות ראייה ולעיתים אף לעיוורון. לפי הת'כלס, אנו סובלים מרגישות לאור השמש, וכל יציאה מהבית מלווה במשקפי שמש, קרם הגנה, ואף חיפוש נואש אחר צל. 

הלבקנות ולקות הראייה שלי נועדו להתקיים זו לצד זו וכך הן גם הולכות יד ביד. שתיהן מאפיינות אותי ועוטפות אותי בכל שלב בחיי, אם זה בבית ספר, בעבודה, בצבא, בתואר הראשון ואפילו בנסיעה באוטובוס או ביציאה לבר. ההבדל היחידי בין השתיים, שהאחת הרגישה לי כבית והשנייה כזרה.

קצת מוזר לא? ההסבר, אם תשאלו אותי, טמון בעובדה שלקות הראייה היא שלי ואילו הלבקנות היא נחלת הכלל. כשזה מגיע לראייה שלי, אני יודעת בדיוק מה אני צריכה וכמה ארצה לשתף מתוך זה, לעומת זאת, חברתה למגבלה – תמיד שם לעיניי כל.

להיות לבקנית זה להתרגל להיות האדם הבולט ביותר בחדר, כל חדר. אנשים מסתכלים, מחליפים ביניהם מבטים, ולא פעם אפילו לוקחים את זה צעד קדימה – מגחכים וזורקים הערות.

"את ממש שקופה", "את נראת כמו שקית חלב", "תעמדי ליד הקיר לא יראו אותך". מילדים ועד מבוגרים – את כל הבדיחות כבר שמעתי. החל מנהג אוטובוס שעוצר אותך שאת מעבירה את הרב קו רק כי הוא מוכרח לספר לך שאת חייבת שיזוף, למדריך באסקייפ רום שלא יכול להמשיך את ההדרכה בלי לשתף את כולם ש"יואו את ממש לבנה", לחברות שלא רוצות שתבואי לים כי הן לא רוצות "לקחת אחריות". 

וזה אף פעם לא עוצר שם. כל אחד מרגיש שצבע העור שלך הוא נושא לדיון, הם פשוט מוכרחים להסתכל עלייך ולהצביע. כי זה שונה, זה מיוחד, זה משהו שלא בהכרח ראו קודם. למעשה, בניגוד ללקות הראייה שלי, הלבקנות שלי מעולם לא עמדה כמחסום למטרות שרציתי לצלוח, אך היא עמדה כחומה בין מי שאני לאיך שאנשים מסביבי רואים אותי.

אז הרבה שנים התחבאתי מאחוריי צבע מדומה. צבעתי שיער, גבות, וריסים. התזתי, שפשפתי ומרחתי שיזוף. נמנעתי ממשקפי שמש ומרדתי סדרתית בקרם הגנה. הייתי רוצה להגיד שהחברה היא זאת שסללה את הדרך לשם, אבל לא בדיוק.

תמיד הקבלתי את הדחייה שלי מהלבקנות ל"משל היציאה מהחדר". כשאדם נכנס לחדר מלא באנשים לתקופה מסויימת, ואז יוצא ממנו, אם הנוכחים בחדר ירצו לתאר את האדם שזה הרגע יצא מבלי להזכיר את שמו, באיזו מילת תיאור הם ישתמשו?.

שנים כאבתי את זה שמילת היציאה מהחדר שלי היא "הלבקנית", פחדתי שבסופו של יום יראו אותי כדבר שהכי מפריע לי בעצמי כי זה מה שהתרגלתי לשמוע. אבל בינינו, מה כל כך רע בזה? וזה, זה שלי יותר מאשר של האנשים בחדר, או ברחוב לצורך העניין. 

לקראת יום הולדתי ה-25 גמלה בליבי ההחלטה לקעקע על היד את הביטוי "זה מה יש", בכתב ברייל. כי כפשוטו כמשמעו, זה מה יש וככה טוב. בשלוש מילים מנוקדות שאף אחד לא יכול להבין, עיצבתי לעצמי תודעה – "בכל פעם שמשהו מציק, שובר, מרסק, משהו מחלחל עמוק לנשמה, תזכרי שזה מה שיש לך. את זאת את".