אני נפגש במטולה עם מורה הדרך יואב יעקובי מקיבוץ עמיר, שהיה לי למדריך במקומות שרגלי מעטים דרכו בהם. החל ממנהרות חיזבאללה, דרך נקודות נוף היסטוריות נדירות, ועד אתרים צבאיים, דתיים ולאומיים המקודשים ליהודים, למתואלים השיעים, לאסלאם הסוני ולכתות הנוצריות.
מטולה שהכרתי משנים קודמות השתנתה כליל והפכה לעיירה כפרית קטנה המתבססת על חקלאות מטעים ותיירות. מיקומה של מטולה בקצה אצבע הגליל הופך אותה למעין מבצר המוקף משלושת צדדיו: ממזרח שמורת התנור ושער עגל; מצפון שמורת נחל עיון ואנדרטת חללי הספארי; וממערב שער הגדר הטובה ("פאטמה") מול כפר כילא הלבנוני.
בנקודת הגבול המערבית נמצא מצוק תצפית עטוף צמחייה, שעליו אנו פוגשים שני חיילי חטיבת כפיר חבושי קסדות ועוטים חגור קרב מלא. הם מוסווים היטב ומתצפתים על הגבול הרגיש, שלאחרונה נפרץ על ידי מבקשי עבודה זרים מלבנון, המרוסקת במשבר כלכלי ופוליטי.
נוכחות האו"ם בקו הגבול מצדו הצפוני והמזרחי מורגשת היטב, ובדרך לשמורת עיון ומפל התנור מבחינים היטב בגידור הכבד ובדרכי הפטרולים של הצבא, האסורים לכניסת אזרחים. מדרום לנו שער עגל, ואנו חוזרים צפונה לציפורן של אצבע הגליל, אל בית האריזה, שממנו ניתן להבחין בעמדות חיזבאללה בפאתי העיירה אל־ח'יאם. משם גם ניתן להשקיף על שדות היהודים, שעליהם לפי השמועה אין הלבנונים מגדלים מטעים אלא ירקות עונתיים, מחשש שיום יבוא והם יוחזרו לבעליהם במטולה.
גבול הלבנון הוא נתיב הרצוף לכל אורכו במצבות זיכרון ואנדרטאות לנופלים במלחמותיו, מקרב תל חי 1920, מלחמת העצמאות, שתי מלחמות לבנון והתקריות שלפניהן ואחריהן. לשער הגדר הטובה אנו מגיעים לאחר עצירה באנדרטה העצובה של חללי הספארי מחיל החימוש, שנפלו בפיגוע טרור במרץ 1985.
גם האנדרטה לזכר חללי צד"ל היא תזכורת לסיפור הטרגי הכואב של צבא דרום לבנון, המלווה, ולא בכבוד, את ההיסטוריה של יחסי מדינת ישראל עם אוכלוסיית דרום לבנון. אנשי צד"ל לחמו איתנו שנים ארוכות נגד הפלסטינים והשיעים, עד הפיאסקו המביש של נסיגת צה"ל במאי 2000. נסיגה שהפקירה רבים מאנשי צד"ל לגורלם, תוך השארת ציוד לחימה ואמצעים מסווגים לידי חיזבאללה.
ממטולה אנו ממשיכים דרומה ברכב פרטי לאורך דרך הגבול החוצה את מטעי התפוחים והאפרסקים והשדות החקלאיים של אצבע הגליל ברכס המופלא של הרי נפתלי. מול פאתי כפר כילא הדרומיים, ליד הר נוטר, נמצא מאחורי חומת הגבול המבוצרת מבנה בטון המכסה את המנהרה שממנה אמור היה כוח רדואן של חיזבאללה לתקוף את מטולה ולחסום את כביש 90 בין הר נוטר מדרום, ולהר צפייה מצפון.
ניתן להבחין היטב בשלטי הדרכים של הכביש המוביל מכילא לעיירה עדייסה שממול למשגב עם. הגזרה כולה אומנם שקטה ורגועה, אך המשותף לחקלאים משני צדי הגבול הוא התובנה שהתקרית הבאה איננה שאלה של אם אלא מתי. אנו מתקדמים בעלייה מרהיבת נופים מעל שמורת נחל משגב, חוצים את נחל השומר, צופים בכפר גלעדי ותל חי שמתחתינו, וחולפים מתחת לפסגת הר זקיף שבגובה 824 מטר.
משם אנו ממשיכים בדרך עפר לבנה המתפצלת מדרך המטעים לעבר מעלה הקרוי על שם יאנוש קורצ'אק. כאן מזהיר אותי יעקובי שעומדים אנו לפני עלייה קשה שבסופה עוד 20 מטרים תלולים בצורה קריטית, כזו שבגשמי החורף גם רכבי 4x4 מתקשים לטפס. אני מעביר להילוך נמוך והמכונית עוברת בקושי רב ובהתזת אבק דרכים. אנו חולפים על פני מצפה עדי, המתנשא לגובה של 734 מטר, ומגיעים למתלול האנדרטה.
יעקובי היה מיוזמי הנצחת זכרם של קורצ'אק ושותפתו סטפה וילצ'ינסקה, שפעמיים פקדו את ארץ ישראל של ימי המנדט בשנות ה־30. טרם לכתו עם ילדיו לטרבלינקה, ביקש קורצ'אק להקים בניין לבית יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר גלעדי. יעקובי עם משפחת שניר היה הרוח החיה במימוש צוואתו בדרך ההררית התלולה בהרי נפתלי.
שני תרחישים
אנו ממשיכים לדרך הנופים ומצפה עדי על כביש 886 בצמוד למרגליות ולמבצר הונין הצלבני, שבתוכו מצויה בריכת מים צלולים וקרים בצורת צלב. מצפור לזכרו של הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק מצוי על הכביש, וממנו תצפית נהדרת על עמק החולה ורמת הגולן. אנו חולפים על פני מושב מרגליות, ויעקובי מעדכן אותי בדבר מיקומו באדמות הכפר המתואלי (פלג בעדה השיעית) הונין.
חולפים על הכביש בקו פרשת המים של הרכס המזרחי של הרי נפתלי. מקו זה זורמים הנחלים לעבר עמק החולה בחלקו הצפוני של השבר הסורי־אפריקאי, וממערב לו זורמים הנחלים לאגן ההיקוות המערבי של הגליל, המזרים את מימיו לים התיכון, בהם נחלי הליטני והזהרני.
עוברים את מנרה ומתקרבים לבקעת קדש של הרי נפתלי, לפגישה עם עידו גביש מצוות החירום היישובי (צח"י) של קיבוץ יפתח. גביש הוא בן הקיבוץ, והוריו יוצאי הפלמ"ח היו בין מקימיו. לשאלתי בסוגיית האיום הנשקף מכוח רדואן של חיזבאללה, מציין גביש כי היישובים צמודי הגדר בלבנון, עד מרחק 4 ק"מ מהגבול, נמצאים באחריות ישירה של שתי החטיבות המרחביות של אוגדת הגליל 91 שבסיסה בבירנית. חטיבה 769 חירם נמצאת במחנה גיבור בקריית שמונה, והחטיבה המערבית 300 ברעם במצודת שומרה.
הוא מציין שישנם שני תרחישים עיקריים שעמם מתמודדים היישובים צמודי הגבול – פיגוע מיקוח, כמותו קרה באפריל 1980 בקיבוץ הסמוך משגב עם, ואירוע מלחמתי דוגמת מלחמת לבנון השנייה ב־2006. התפיסה שהתגבשה לדבריו בצה"ל ומקובלת על היישובים, היא שאין טעם להשאיר אוכלוסייה אזרחית שאיננה לוחמת תחת אש, ופותחה מתודה לפינוי מסודר, כאשר כיתות הכוננות תחת פיקוד צה"ל נשארות ביישובים ומגינות עליהם. אין מצב שבו צה"ל יתעלם מפגיעה ביישובים, כפי שנטען בחלק מאמצעי התקשורת.
מכביש 886 אנו ממשיכים לכביש 899 דרך צומת ישע מערבה למלכיה, סמוך למוצב תורמוס, לפגישה עם הרבש"ץ חגי קרבל, העומד בראש כיתת הכוננות היישובית של קיבוץ מלכיה. אנו יושבים בתצפית התיירותית המושקעת של הקיבוץ, ממערב לנו ובשליטה מגבוה נמצא מוצב שקד שננטש לאחר סימון הגבול בידי האו"ם, וחיזבאללה ישב בו עד קרבות יולי 2006, כשנהרס כליל בהפצצות חיל האוויר. מיקומו של מוצב שקד בגבול הגזרה של חטיבות אוגדת הגליל מאפשר לאויב שליטה בתצפית ובאש על מרחב חיוני זה של הגבול.
לשאלתי ביחס לכפרים הערביים, הוא מציין קיום שכנות טובה. רגיעה כמעט מלאה מאפיינת את האזור, וקרבל, לוחם מנוסה במלחמות הצפון, מסביר כיצד כיתת הכוננות שלו, המונה כ־20 איש, והקיבוץ כולו נערכים למלחמה: "יש לנו עמדות הגנה (קיפודים) שבהן נתייצב בחירום. לכל לוחם יש נשק אישי, וכוח פלוגתי ממוצב תורמוס הקרוב יכול לתגבר אותנו במלחמה".
קרבל מספר כי "כיתת הכוננות עוברת אימונים תקופתיים עם הצבא. במלחמה כוח חיזבאללה יכול אומנם לתקוף אותנו, אך לא לנצח. יש לנו הכנה טובה לכל תרחיש חירום, כולל אירועי רעידות אדמה וכיבוי אש".
יש לציין כי באזור פועלת סיירת המילואים "דבורה", שאותה הקים מפקד פיקוד צפון, אמיר ברעם. הסיירת, הקרויה ע"ש גיבורת קרב תל חי דבורה דרכלר, כוללת בוגרי יחידות עילית מיישובי הגליל, המאומנים למשימות השתלטות על אירועי פח"ע בהתראה קצרה.
ביציאה אנו חולפים ליד אתר המגרסה, אתר היסטורי המנציח את בניית כביש הצפון לאחר מלחמה העצמאות בגן הלאומי של בקעת קדש, על חורבות קדס ומלכיה המתואליות.
ציור לשלום
מכביש 899 אנחנו יורדים אחרי מלכיה לכביש 8993 הצמוד לגדר הגבול, ומתקדמים להר אביבים המתנשא לגובה של 872 מטר. אנו עוצרים ליד מוצב קיסוס בסמוך למשטרת אביבים, מולנו העיירות הלבנוניות ירוּן, מרון א־ראס ובינת ג'בייל – שמות החקוקים בדם לוחמי צה"ל במלחמת לבנון השנייה.
עוצרים ליד האנדרטה של 12 הילדים וההורים ממושב אביבים, וממשיכים בציר הדמים 8993 לשתולה ולצומת זרעית בואכה מוצב ליבנה. אנחנו חולפים על פני קירות ציורי השלום של מירב עוזיאל ואבנר אליהו, שבסיוע המועצה האזורית מעלה יוסף ועמותה אמריקאית, יצרו מיצג אומנותי נדיר המרכך מעט את תחושת הקדרות של המקום מוכה המוות.
יעקובי מבחין בעוזיאל המנחה קבוצת מטיילים, ומנופף לה לשלום. מוצב ליבנה נמצא מעל מקום הפיגוע הנורא של חטיפת החיילים והריגת חבריהם לנשק מול העיירות עייתא א־שעב וראמיה. בשנים האחרונות נוספה אנדרטה עם תמונות חללי מתקפת חיזבאללה שנתנה את האות למלחמת לבנון השנייה: אהוד גולדווסר ואלדד רגב מרכב ההאמר הראשון, ומהשני אייל בנין, שני תורג'מן וואסים סלאח נזאל זכרם לברכה. חמישה לוחמים נוספים נהרגו בנוהל חניבעל בטנק ובהפגזה הגדולה שהונחתה על האזור.
ערב אל־ערמשה וקיבוץ אדמית הם דוגמה טובה ליישוב הגליל, ואולי דגם אפשרי לפזורה הבדואית בנגב. הכפר הבדואי שבו הוסדרו תושבי הסביבה הבדואית, השתלב היטב בחברה היהודית בכל המקצועות האזרחיים, החל מרפואה ורוקחות וכלה במסחר, תיירות, חינוך ושירות בכוחות הביטחון. בנקודת הגבול שבין חורבות ג'ורדית מצויים הכפרים הלבנוניים א־דהירה וירין, שם מתגוררים בני החמולות הבדואיות של הכפר ערמשה. תוך עצימת עין, מתרחשים לעתים על נקודת הגבול מפגשים של בני משפחה שהופרדו זה מזה, אך מתחברים באירועי אבלות ושמחה.
את הסיור בגבול הלבנון חתמנו בעיירה שלומי באירוח אדיב ולבבי של המנכ"ל, אל"ם במילואים לוצ'י יוסף, מי שהיה מפקד אגד ארטילרי, ובסיום שירותו כיהן כמפקד מחוזות חיפה והצפון בפיקוד העורף. את ניסיונו זה הוא רותם לצורך יישום לקחי מלחמת לבנון השנייה, שמצאה את העורף האזרחי בלתי מוכן. כמו במלכיה, גם בשלומי נערכים היטב לרעידת אדמה.
מעבר להכנות לשעת חירום, ישנם חיי היומיום בגליל, ולעתים הם עלולים להיות כאובים למדי. הגליל מקבל יחס של פריפריה, עם כל המשתמע מכך, כשחשוב לציין גם את הפערים שבין המועצות האזוריות והמוניציפליות לבין עצמן. לדוגמה המועצה האזורית גליל עליון החזקה והמבוססת, וכן גליל תחתון, מצויות באשכול 7 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי של הלמ"ס, בעוד יישובי מרום הגליל מצויים בדירוג 5 מתוך 10, בייחוד מושבים כמו מרגליות ואביבים, המתפרנסים מענפים בודדים כמו משקי לול.
משם אנחנו ממשיכים למועצה אזורית גליל תחתון. רון תירוש, דובר המועצה האזורית, מדווח כי אצלם, לנוכח המרחק מהגבול, דאגות הביטחון המיידיות מפני פלישה של חיזבאללה פחותות יותר בהשוואה לאלה של השכנים מהגליל העליון. כל היישובים במועצה נמנים עם המגזר היהודי והם אינם צמודים פיזית ליישובים ערביים, שחלקם מאופיין בפשיעה פלילית ולאומנית.
להוציא אירועים בודדים, תירוש מציין כי יישובי המועצה אינם חווים פשיעה לאומנית או פלילית משמעותית, כמו לדוגמה במזרח הגליל וביישובי מבואות חרמון, כאשר טובא זנגריה היא מאפיין הקצה.
ובנימה אישית
המסע לארץ הגליל היה מבחינתי שיבה אל ארץ ישראל הישנה והטובה, לארץ נעורים שאת הריה ועמקיה חרשתי ברגליי, וזו תמיד התחדשה לי בהוד נופיה, ימים ונחלים, שדות וכרמי זית, תפוח, שקד ותאנה. ומחלוקות אין קץ למי שייכת ארץ זו.
כמו לרבים שלחמו במערכות לבנון ב־40 שנותיהן, מרג' עיון, הגדר הטובה, מרון א־ראס ועייתא א־שעב היו לי תזכורת לקרבות סכר הקרעון, ג'ב ג'נין ורכס סולטן יעקב. כמעט שנות דור חלפו מאז יצאתי בשליחות עיתונאית (של "מקור ראשון") לסדרת כתבות, האחת ערב הנסיגה מדרום לבנון והשנייה לאחריה, עוקב אחר קורותיה בחלוף השנים, חרד מהפגיעה באוצרותיה ובסכנות הנשקפות לתושביה, לעתים בזעם ולעתים בהתרוממות רוח. בפעם הזו מצאתי ארץ שאבניה בזלת ואנשיה ברזל יצוק באהבת ארץ ישראל.
מערכת "מעריב־סופהשבוע" מודה לראשי המועצות ונציגיהן על שיתוף הפעולה בהכנת הכתבה ולמורה הדרך יואב יעקבי.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים