עמיחי כרמלי ז"ל, מתנדב בשורות המשטרה, נדרס למוות בשבוע שעבר בצומת בית דגן. הוא הוצב במחסום משטרתי לילי בצומת זה. כשהמשטרה מציבה מחסום משטרתי, מטרתו היא מניעת תנועה של חשודים המתכננים ביצוען של פעולות טרור, ואולי גם בלימת השתוללות נהגים פרועים בכבישי הארץ.
קראתי את דברי ההספד הנוגעים ללב שנאמרו על כרמלי ז"ל בעת הלוויה מפי האלמנה, קרן כרמלי, שאיבדה חבר נערות, חבר לחיים ואת אב ילדיה, וקראתי גם את דברי המפכ"ל, יעקב שבתאי, ואת דברי השר לביטחון פנים, עמר בר־לב, ששיבחו מאוד את רוח ההתנדבות של כרמלי ז"ל, שקיפח את חייו בביצוע פעולת התנדבות בתחום ביטחון הפנים. אבל לא השכלתי להבין מדברי השניים את דרך החשיבה המנחה את עבודתה של משטרת ישראל בהגנה על החיים. התעוררו אצלי ספקות גדולים מאוד אם אכן משטרת ישראל, כשהיא מציבה מחסום דרכים מאויש על ידי שוטריה או על ידי מתנדבים, מחשבת נכון את הסכנות הכרוכות בהצבת בני אנוש במחסומים אלה.
הלוא ברור לחלוטין כי מי שמוצב במחסומי הדרכים הופך להיות מטרה נייחת לטרוריסטים, והוא גם עלול להיות קורבן נהיגתם הפרועה של פושעי דרכים. האם בחשיבה של המשטרה היא מנתחת היטב סכנות אלה? והאם היא מייצרת את ההגנות הבסיסיות הנחוצות כדי שמי שמוצב במחסום לא יהיה טרף קל לפושעים?
באפריל האחרון נרצח מאבטח בן 23 בפיגוע ירי מתוכנן בכניסה המערבית לעיר אריאל. הרוצחים יכלו לתכנן בפרטים את דרך פעולתם בידיעה ברורה איפה מוצב המחסום והיכן מוצב מי שמאייש אותו. לרשותם עמד אלמנט ההפתעה המעניק תמיד יתרון גדול לתוקף. במקרה של כרמלי ז"ל, הייתה זו פעולת דריסה של רכב שדהר במהירות פראית. באיוש המחסום ישנן סכנות ברורות שקל להבינן. כיצד משטרת ישראל פועלת כדי לנטרל את היתרונות של התוקפים וליצור מצב שמי שמוצב במחסום לא יהיה טרף קל לרוצחים או פושעים?
אכן, תנועת כלי הרכב צריכה לנוע קדימה. אבל אם הוחלט להציב מחסום בנקודה כלשהי בדרכי הארץ, ולהאט או לעצור את תנועת כלי הרכב על מנת לבדוק את זהותם של אלה הרוצים לעבור דרך המחסום, חייבים להעניק הגנה לאלה המוצבים במחסומים. האירועים האחרונים, גם באריאל וגם מותו של כרמלי ז"ל, מעוררים את השאלה מה עשתה בפועל המשטרה למען מניעת הסכנות לאלה המוצבים במחסומים. מהי החשיבה שלפיה מעריכים את אופי הסכנות, ואיך מונעים או למצער מצמצמים סכנות אלה?
בתפקידיי הציבוריים ליוויתי את עבודת המשטרה גם בתחום המאבק בפשיעה וגם בתחום המאבק בתאונות הדרכים, ואני חייב להודות: לא הצלחתי להבין את החשיבה שלפיה פועלת משטרת ישראל. אני סבור כי ארגון ממשלתי המופקד על הגנת חיי הציבור חייב בתשובה. עד היום אינני יכול להבין מדוע משטרת ישראל, שתפקידה הוא מהחשובים בשירות המדינה, אינה מוציאה שוטרות ושוטרים כשגרת עבודה מתוך המשרדים אל חוצות הערים? מדוע בארצות אחרות אנו רואים ברחובות העיר שוטרים המחזקים את הביטחון האישי? בבייג'ינג ראיתי קבוצות של ארבעה ואפילו שישה שוטרים ברחובות שוקקים אדם. ובישראל כמעט אין אנו זוכים לראות שוטרים הנעים בזוגות ברחובות העיר, פשוט למטרה של הגברת הביטחון האישי והגנה על ביטחון הציבור?
נכון, למשטרת ישראל הרבה משימות קשות. הם מקדישים משאבים רבים והרבה כוח עבודה לבלימת הפגנות, למניעת התנגשויות בין גורמים קיצונים בהר הבית, בירושלים וכמובן בהגנה על המתפללים במירון. והם גם חוקרים פשעים לאחר ביצועם. אבל איך זה שהם לא מצליחים לבצע פעולת שיטור שוטפת ורגילה? סבורני שהמפכ"ל והשר לביטחון הפנים צריכים להסביר לכולנו שיטת עבודה זו, ומהי החשיבה המנחה של שיטת עבודה זו.
מעניין יהיה לדעת, נוכח פיתוח טכנולוגיות הקשר הבין־אישי כיום, כמה מכוח המשטרה מצוי בעבודות השגרה בתחנות המשטרה, וכמה יוצאים, אם בכלל, לעבודות שיטור שוטפות. אנו יודעים מעט מאוד על הארגון הפנימי של המשטרה ומהי החשיבה המכתיבה את דרך עבודתה. שלא במסגרת חשיפת סודות מודיעין, שזאת כן עושה המשטרה כאשר היא קוצרת הצלחות, הגיעה השעה שהמפכ"ל והשר לביטחון פנים יסבירו לציבור איך הם מתכננים את פעולותיהם; ואיך הם פועלים כדי להגן עלינו, כולל על אלה המוצבים במחסומי הדרכים. זה חשוב לא פחות מתכנון מהלכים בתחום הכלכלי, וזה גם מאוד חשוב בגיוס מתנדבים לגיבוי עבודתה.