הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים הוא סכסוך לאומי בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הפלסטינית. ההתעלמות מקיומו וההימנעות מלנסות למצוא לו פתרון (משיקולים פוליטיים פנימיים בלבד), גורמות לפגיעה אנושה באופייה ובמוסריותה של המדינה. פגיעה זו יוצרת קרע שהולך ומתרחב, הן בתוך החברה היהודית והן בינה לבין החברה הערבית, וסופו מי ישורנו.

הטמנת הראש בחול והותרת המרחב הציבורי למיעוט הקיצוני־משיחי יביאו לקצו את חזון המדינה היהודית והדמוקרטית. דגל שחור לכך הוא הפיכתם של תלמידי הרב כהנא ללגיטימיים עד כדי כהונה בכנסת, ואולי אף בעתיד בתפקידי שרים, לרבות הלגיטימיות שניתנת לאמירות גזעניות כלפי ערבים ולמעשי "נוער הגבעות".


גוש הימין (להבדיל מהשמאל שמחריש ולא עושה דבר, כך שדה־פקטו מאמץ את עמדת הימין) שב ומדגיש את התנגדותו למדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן מנימוקים לאומיים (ארץ אבות) ופסבדו־ביטחוניים (עומק אסטרטגי), אך נמנע מלהציג חלופה למעט "לנצח תאכל חרב".
ככל שמצב דברים זה לא ישתנה, אנו דוהרים לקראת חציית נקודת האל־חזור מקיומה של מדינה אחת בין הים לירדן. מדינה שכזו יכולה להיות מדינת כל אזרחיה (שאז כמובן לא תהא עוד מדינה יהודית, אלא אם ניישם את רעיון הטרנספר), או מדינת אפרטהייד, דהיינו התושבים הפלסטינים יהיו במעמד נחות.


אף שבמרחב הציבורי־פוליטי הקיים, רדידות ופופוליזם הם שם המשחק ולא מאפשרים לעובדות ולעתים למסקנות המתבקשות להפריע לטיעונים, אנצל במה זו ואביא מעט עובדות היסטוריות, שכן אני מאמין שככל שתונח בפני הציבור המשמעות של המשך ההתנגדות למדינה פלסטינית, ביחד עם הכרת ההיסטוריה הרלוונטית, כך יהיה קל יותר למנהיגות (שתלך לפני המחנה ולא מאחוריו) לחפש פתרונות ולקבל הסכמה רחבה. שכן אין ישראלי אחד וגם לא ערבי ישראלי אחד שרוצים מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד.


תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם ב־1947 קבעה כי כ־45% משטחי ארץ ישראל יימסרו לפלסטינים וכ־55% יימסרו ליהודים. ירושלים נותרת מחוץ לתוכנית, בשליטה בינלאומית. הנהגת היישוב העברי בארץ בראשות בן־גוריון הסכימה לתוכנית, בעוד הפלסטינים ומדינות ערב התנגדו לה נחרצות – מה שהוביל למלחמת השחרור.

למגינת לבם של הפלסטינים ולשמחתנו, נסתיימה המערכה בחלוקת הארץ שממערב לירדן לפי 22% לפלסטינים ו־78% לישראל, כשירושלים מחולקת.


מלחמת השחרור יצרה בעיה מהותית והיא בעיית הפליטים. מתוך 1.3 מיליון פלסטינים שהתגוררו בין הירדן לים ערב המלחמה, כ־640 אלף הפכו לפליטים. היתרה, 160 אלף, נותרו בשטחי ישראל, כולל אלו שהספיקו לחזור לפני ההחלטה על סגירת הגבולות, וכ־500 אלף גרו מלכתחילה בשטחים שנותרו בידי הפלסטינים. חלקם של פליטים אלו ברחו מיוזמתם, חלקם ברחו לאחר שהופחדו (בעקבות פרשת דיר יאסין) וחלקם גורשו בפועל (טרנספר).


הפליטוּת לא נוצרה כמובן מעצם הבריחה או הגירוש, אלא כתוצאה מהחלטה היסטורית של בן־גוריון – החלטה שהיא בעיניי שנייה בחשיבותה רק להחלטה על הכרזת העצמאות – שלא לאפשר את חזרתם לשטחי ישראל כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק, ולא להעניק להם פיצוי כלשהו על רכושם.

הרציונל של ההחלטה ברור. בישראל באותה עת היו כ־600 אלף יהודים וכ־160 אלף ערבים, ולכן אם תתאפשר שיבת הפליטים, יהפכו היהודים למיעוט.

מאז מלחמת השחרור עמדת ארגון אש"ף ופת"ח הייתה "יהודים לים". בנובמבר 1988 חל שינוי דרמטי בתפיסת עולמם. המועצה הפלסטינית (המל"פ) הודתה כי הם שגו בתגובתם לתוכנית החלוקה ולכן נענשו, וכי מכאן ואילך הם מסכימים לשתי מדינות לשני עמים. הייתה זו יוזמתו של אבו מאזן, וערפאת בירך עליה.


הפלסטינים הסכימו לשתי מדינות על בסיס גבולות 67' (22%־78%) לפי נוסחת השלום עם מצרים – נסיגה עד המ"ר האחרון. המל"פ חזרה על עמדה זו ב־1993 כשאישרה את הסכמי אוסלו. הקושי היה שהם דיברו על כך בנשימה אחת עם זכות שיבה ל־4 מיליון פליטים.


ב־2002 פורסמה יוזמת הליגה הערבית (שבה חברים 22 מדינות ערביות ואש"ף), שלפיה מדינות ערב כולן יחתמו עם ישראל על הסכם שלום, אם ישראל תסכים לשתי מדינות על בסיס גבולות 67'. באשר לזכות השיבה, נאמר לראשונה כי הפתרון לה ייעשה בהסכמה.

נזכיר גם את הסכמי השלום עם מצרים וירדן ואת הסכמי אברהם, שיצרו מצד אחד אשליה שניתן להכיל את הסכסוך עם הפלסטינים לעד, מה שמאפשר למנהיגות שלנו שלא לעסוק בכך, תוך אמירה "אחרינו המבול". מצד שני, המדינות הערביות שחתמו איתנו על הסכמי השלום יכולות לסייע במציאת פתרון.


תורה, עם, ארץ


ואם כבר מדברים על הסכסוך, אז אי אפשר בלי מילה על הסטטוס קוו בהר הבית שכה מרבים לעסוק בו. אין מדובר בחוק או בתקנות, אלא במערכת התנהגויות בלתי כתובה שנוצרה ונשמרה בחוכמה על ידי הדרג המדיני מאז 1967.

חשוב לזכור שהמקום משמש כמסגד במשך כ־1,500 שנה וכמוקד דתי של המוסלמים בכלל. מתן רשות לתפילה יהודית בהר הבית, כמוהו כמתן רשות לתפילת מוסלמים בכותל, או תפילה יהודית בכנסיית הקבר.


ואם מישהו שכח, במשך תקופה של כ־25 שנה שתחילתה בסוף שנות ה־70, הייתה בארץ מנהיגות פרגמטית בסוגיית הערבים והפלסטינים. בגין (הסכם השלום עם מצרים ותוכנית האוטונומיה); רבין (הסכם השלום עם ירדן והסכמי אוסלו); נתניהו (הסכמי וואי בעניין המשך ביצוע הסכמי אוסלו והסכם חברון לחלוקת העיר); ברק (הנסיגה מלבנון והמו"מ עם ערפאת); שרון (תוכנית ההתנתקות); אולמרט (המו"מ עם אבו מאזן); וכמובן תמיכתם המוצהרת של רבין, נתניהו, ברק ושרון במדינה פלסטינית.

הסכנה הגוברת והולכת היא שמאז שנת 1974, עת קמה תנועת גוש אמונים והחל מפעל ההתנחלויות, הולך והופך הסכסוך מלאומי לדתי. גוש אמונים, בשונה מהציונות, שם את האמונה – וביתר שאת את המשיחיות – לפני הלאומיות. בשנים האחרונות המיעוט הקיצוני שבתוך הציונות הדתית גרר אותה, ואף את חלק מהציבור החילוני, לשינוי הפרדיגמה: מעתה אל תאמר "תורה, עם, ארץ" אלא "ארץ, עם, תורה" – שמשמעה כאמור מדינה אחת בין הירדן לים. והכל בשם השם, ואלו מנצלים את הוואקום שנוצר מההתעלמות המנהיגותית – ומשתלטים על השיח הציבורי.
ככל שאכן הדת תשתלט על הסכסוך (וכתוצאה מכך על אופייה של מדינתנו), כך לא ניתן יהיה עוד למצוא לו פתרון, כי מי ימרה את פי האלוהים, והרי אלוהים יש רק אחד.


אני בטוח כי אם נביא את כל האמור לידיעת הרוב המתון והדומם (חילונים ודתיים, ימין ושמאל), הוא יקום ויאמר את דברו למען הדורות הבאים, כי חפצי חיים אנו. ויודגש, ברור שאין לסכסוך פתרון קסם וכמובן שצריך שניים לטנגו, אבל אסור לנו להשתמש בתירוצים אלו כדי להימנע מלחפש אחר הפתרון. ולראיה – הסכמי השלום שבין ישראל לבין חלק ממדינות ערב, שבעבר נראו כמו חלומות באספמיה.

הכותב היה יועצו של רה"מ המנוח אריאל שרון ושותף לדיאלוג חשאי עם הפלסטינים בשנים 2006־2009