המניע העיקרי של הנשיא ביידן לביקורו הקרוב במזרח התיכון הוא שיקום היחסים עם סעודיה שירדו מתחת לאפס אחרי הרצח של ג'מאל חאשוקג'י, ובפרט מאז שביידן נכנס לבית הלבן, וזאת כדי להבטיח אספקת נפט סדירה למערב והורדת מחירו במטרה לבלום את הספירלה האינפלציונית.
מאחר שהקשרים עם סעודיה ועם שליטה בפועל, יורש העצר מוחמד בן־סלמאן, הם עדיין לצנינים בעיני חלקים גדולים בקונגרס, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, הנשיא הציג את המסע המתוכנן בעיקר כצעד לטובת ישראל והודיע שיכלול "פגישה גדולה הקשורה בביטחון הלאומי של הישראלים". בתשובה לשאלות, הוסיף שיש לו "תוכנית הנוגעת לנושאים גדולים בהרבה ממחירי האנרגיה".
בתחנת הביניים בישראל ייפגש ביידן עם ראשי הממשלה הנופלת, וסביר להניח שכמחויב המציאות גם עם ידידו בנימין נתניהו. גם אם איננו יודעים מהי התוכנית של ביידן, אפשר לשער שהיא מתרכזת בצעדים לחיזוק הקשרים בין ישראל לעולם המוסלמי וסעודיה בפרט, וכן בנושאים ביטחוניים מסוימים. ברם, אם האינטרס העיקרי של ארצות הברית כרגע הוא בתחום האנרגיה, הרי שהמטרות של הסעודים והאמירויות רחבות ומורכבות יותר.
הם מצפים מוושינגטון שתשים קץ למגמות השליליות מבחינתן שאפיינו את מדיניות ארצות הברית בשנים האחרונות בנושאים כמו הגרעין האיראני, המלחמה בתימן והטרור של החות'ים, שארצות הברית ביטלה לפני זמן מה את הגדרתם כארגון טרור. כמו כן, הם מצפים שארצות הברית תחדש את אספקת הטילים המדויקים נגד טילים. כדי לצאת ידי חובה כלפי דעת הקהל באמריקה, הנשיא ביידן יעלה עם בן־סלמאן גם את נושא זכויות האדם בממלכה, אך זה לא יתפוס מקום מרכזי בשיחות.
בהקשר הביטחוני, ריאד והאמירויות מקוות שאמריקה תקים בהשתתפותה מערך הגנה אווירי אזורי, ואולי אף מסגרת קבועה להגנת המזרח התיכון. בוושינגטון אכן נשמעו רמזים חיוביים, אך ברור שביידן לא יוכל להתחייב בשלב זה לשום תוכנית מפורטת ללא ליבון הפרטים, הן מבחינה מעשית והן מבחינת ההשלכות הפוליטיות והמשפטיות.
אך גם אם יתברר שהציפיות היו מוגזמות או לפחות מוקדמות מדי, האיתות מוושינגטון שהיא איננה נוטשת את המזרח התיכון ומכירה בדאגות הביטחון של בעלות בריתה - הוא התפתחות חיובית. מה גם שבעצם ההחלטה על הביקור (שייתכן שגם למיודענו דניס רוס היה חלק בארגונו) ביידן מביע הסתייגות מהמגמות בשמאל האמריקאי - ששניים מדובריו הבולטים, העיתונאי והסופר פיטר ביינרט ובן רודס, יועצו לשעבר של אובמה, נתנו להן ביטוי לאחרונה - נגד התנהלותה של אמריקה במזרח התיכון והתמיכה בבעלות בריתה שם, כולל מדינת ישראל.
בנושא האיראני, הסעודים והאמירויות ירצו שארצות הברית תבהיר לטהרן שהמרוץ לפצצה עלול להיתקל בצעד צבאי אמריקאי, אך ספק אם יקבלו תשובה מחייבת. הרוח שנושבת מהממשל מצביעה אומנם על נכונות עקרונית לסייע למדינות האזור להתגונן מפני המדיניות האיראנית, אך לא בהכרח בצורה ובממדים שהיו רוצות. ציניקנים אפילו יטענו שההבטחות הביטחוניות האמריקאיות למדינות האזור דווקא נועדו לשכך את התנגדותן להסכם הגרעין שארצות הברית עדיין נחושה לקדמו.
רוב הנושאים האלה עונים גם על האינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל, וגם לשליט הסעודי ברור שלא רק שההתקרבות לישראל מהווה מרכיב פוליטי חשוב לדידי ביידן, אלא שלישראל יש תרומה חשובה בכל הנוגע להיערכות הביטחונית המתוכננת באזור. באופן כללי יותר, מוחמד בן־סלמאן שואף שאמריקה תראה בו את המנהיג המתקדם שמצעיד את ממלכתו לעידן המודרני.
יש אירוניה היסטורית בעובדה ש"הסכמי אברהם" של נתניהו וטראמפ, שאנשי ביידן כשהיו באופוזיציה התייחסו אליהם מעט בהסתייגות, הפכו לבסיס המדיני הקונקרטי לכל המהלכים המתוכננים. ביידן גם מאמץ עקרונית, אם כי לא רשמית, את הגישה של נתניהו וטראמפ שנרמול היחסים עם העולם הערבי יקדם גם הסדר עם הפלסטינים, אומנם בלי לזנוח את פתרון שתי המדינות. אין לצפות אומנם שסעודיה, שהיא ליבת העולם המוסלמי הסוני, תצטרף ל"הסכמי אברהם", אך השתלבותה בהם דה־פקטו משמעותית כמעט באותה מידה, וברור שבמגעים שהתקיימו עד כה ובשיחה של ביידן עם בן־סלמאן יתווספו עוד נושאים ברוח כוונת הנשיא "לחיזוק הקשרים בין ישראל למדינות ערב".
ביידן ייפגש בג'דה עם ראשי סעודיה, האמירויות, בחריין, עומאן, כווית, קטאר, מצרים, ירדן ואולי גם מדינות ערביות אחרות. ישראל לא הוזמנה, בעוד עיראק, שלאחרונה הודיעה שתגזור עונש מוות על כל מי שיהיו לו קשרים עם ישראל, כן הוזמנה. במקביל לפגישה הגדולה הנ"ל תיערך פסגה אינטרנטית בין ארצות הברית, ישראל, האמירויות והודו.