כל אוהד ספורט מושבע, כמוני, מכיר את תופעת אהדת קבוצה בענפי הכדור: תמיד יש קבוצה שאתה מאוד אוהד, ויש קבוצה שאתה ממש שונא. אהדה לקבוצתך תמיד מתובלת בשנאת מוות לאחת היריבות. בעידן הנוכחי, כידוע, הרשתות החברתיות נותנות דרור להבעת רגשות באופן קיצוני. כתוצאה מכך, נדמה לי שההתנהגות במגרשי הספורט עברה מהיציעים למערכת הבחירות.

כך למשל, נדמה שאין הבדל גדול בין הטראמפיסטים בארצות הברית ובין תומכי הדמוקרטים, שהשנאה ההדדית ביניהם מרקיעה שחקים והגיעה בשנה שעברה להסתערות על גבעת הקפיטול במגמה לשנות תוצאת בחירות. כך קורה גם בישראל שבה הביביסטים והאנטי־ביביסטים, בדרך כלל תומכי לפיד, מזכירים לי לא פעם את קבוצות האוהדים שעושים הכל כדי למרר את חייהן של הקבוצות היריבות יחד עם תמיכה עיוורת כמעט בקבוצתם ובעומד בראשה. כמו בכדורגל, הקפטן שלך הוא הכי טוב בעולם, ואילו כוכב הקבוצה היריבה חסר מושג בסיסי בכדורגל וראוי לשריקות בוז בכל נגיעה בכדור.

נדמה שגם הפרשנים בתקשורת נדבקו במחלת הספורט, ואהדתם לקבוצה כזו או אחרת היא הכלי העיקרי בפרשנותם, בבחינת אמור לי מי פרשנך ואגיד לך מה יגיד. אומנם מאז ומתמיד לפרשנים הפוליטיים הייתה עמדה משל עצמם, אך בעוד בעבר השתדלו להצניע את דעתם המוקדמת (או הקדומה) הרי שהיום נדמה שהם משתינים מהמקפצה. “שופרות” הם מכנים זה את זה, בצדק אולי.

המרוץ אחרי הרייטינג דחק הצדה את הנושאים החשובים שעל סדר היום הלאומי. פעם זו הייתה המחלוקת בין “ארץ ישראל השלמה ופשרה טריטוריאלית”, ושנים קודם לכן, אם יש לצדד ב”כלכלה חופשית” או ב”כלכלה מוכוונת מלמעלה”. כך היה לפני שכולנו הפכנו לאוהדים שרופים ששרים במקהלה במערכת בחירות “לעולם לא תצעדי לבד”, כמו ביציעים באנגליה. גם היום הדיון הציבורי חייב להיות על נושאי הליבה של עתיד ישראל: ראשית הביטחון, ובראשו הטיפול באיום האיראני, תפיסת החינוך והבריאות, הדאגה לחלשים בחברה, היחס לאזרחים הוותיקים. “כן או לא ביבי” אינה תוכנית עבודה לשנים הבאות, אלא מתכון לעוד שנאה ולעוד פלגנות מסוכנת ומסכנת בחברה הישראלית.

הגיע הזמן שבוחרי ישראל יפנימו שבהטלת הפתק לקלפי כל אחת ואחד מאיתנו קובעים את עתידנו ועתיד ילדינו ונכדינו. הניצחון בבחירות קובע לכל אזרח איך יחיה ולא אם יפרוץ בשאגות שמחה של “ניצחנו”.

כולי תקווה שנחזור לימים שבהם כל מי שמפלגתו ניצחה בבחירות - יתמלא סיפוק מכך שחייו יהיו טובים יותר כי התוצאות שהתקבלו יעניקו תקווה חדשה (לא שם של מפלגה) לעמנו. מפלגה שתציג תוכנית עבודה מסודרת בתחומי הביטחון, החברה ועוד היא המפלגה שתהיה ראויה לאמון הציבור, והעומד בראשה הוא הראוי לעמוד בראשות ממשלת ישראל.