ברשימה קודמת ("לשנות את השיטה", 3.6.22) הצבעתי על הצורך לחזור לשיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. לשיטת הבחירה הישירה היו חסרונות, אבל אין שיטה מושלמת, ושיטה זו עדיפה על השיטה הנוכחית שגוררת אותנו כעת לבחירות חמישיות בתוך פחות מארבע שנים.
ציינתי גם שאין די בהנהגת הבחירה הישירה. כדי לייצב במידת מה את המשטר המעורער במדינה יש צורך בשורה של תיקונים (שאת חלקם ניתן ליישם גם בשיטה הנוכחית). אצביע על נושאים אחדים שניתן לטפל בהם בין בשיטת הבחירה הישירה ובין בשיטה הנוכחית.
אחת הבעיות החמורות נעוצה בקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לשנות את שיטת המשטר. זו השיטה שירשנו מהבריטים, שאצלם הפרלמנט הוא ריבוני, ואיננו חופשי לכבול את הפרלמנט שיבוא אחריו וגם לא את עצמו. אבל התרבות השלטונית הבריטית שונה משלנו, ואצלם נהוגה גם שיטת בחירות אזורית. מה שפועל באנגליה (וגם בה הדברים אינם נקיים מבעיות) איננו פועל בישראל.
התוצאה היא שאצלנו עשויה הכנסת לבצע בתוך ימים ספורים שינוי הרסני במשטר, רק מחמת העובדה שהשינוי עולה בקנה אחד עם אינטרס פוליטי רגעי, העשוי להתפוגג בתוך זמן קצר. כך זכינו לתופעה המוזרה של ראש ממשלה חליפי, שנולדה רק מחמת חוסר האמון המובן בהבטחות של בנימין נתניהו.
כך זכינו גם לשלל חברי כנסת "נורווגיים". חקיקה נפרדת, שהתקבלה עוד קודם לכן, הסירה כל מגבלה על גודלה של הממשלה שאותה ניתן להרחיב ללא גבול, ונראה שאפשר אפילו להקים ממשלה שתהיה גדולה יותר מהכנסת. במקביל מתרחשות תנודות באחוז החסימה, לא פעם סמוך לבחירות, בהתאם למה שנדמה כאינטרס הזמני של המחוקקים.
נדרש אפוא מנגנון שיגביל את האפשרות לגרום נזקים בפזיזות ובחוסר אחריות. חוקה אמורה לכלול מנגנון כזה, אלא שבישראל אין חוקה. ניסיונותיו של בית המשפט העליון לחרוג מסמכותו ולהמציא חוקה, שהצטיינו באותה פזיזות ובאותו חוסר שיקול דעת המאפיינים את הפוליטיקאים, הניבו תוצאות גרועות ולא היה בכוחם לתקן את פגמי השיטה.
לפיכך יש צורך בהתקנת מנגנון דמוקרטי שירסן את האפשרות של הכנסת לשנות את המשטר בתוך רגעים ספורים וברוב של 61 ח"כים. אחת האפשרויות היא מתן סמכות של "וטו מעכב" לנשיא המדינה, שיוסמך לקבוע שתוקפו של כל חוק של הכנסת העוסק בהרכב הממשלה, בהרכב הכנסת ובהליכי בחירות יעוכב לפרק זמן של שנתיים או עד לאחר הבחירות הבאות (לפי המאוחר יותר). אפשר אף להוסיף כי במקרה כזה תידרש הצבעה נוספת של הכנסת על מנת שהחוק ייכנס לתוקפו.
סמכות זו של הנשיא, או של מנגנון דמוקרטי אחר שיוקם, צריכה להינתן לא רק על ידי הכנסת, אלא להיות מאושרת גם במשאל עם. בדרך זו ניתן להבטיח שהכנסת לא תוכל בכוחות עצמה ליטול מהנשיא את הסמכות הזו. ניתן יהיה לעשות זאת רק באמצעות פנייה למשאל עם נוסף.
בלי הקדמת בחירות
נושא נוסף שכיום ברור שיש להבטיחו, הוא קביעת מועדים קבועים לבחירות. היינו אחת לארבע שנים, תוך שלילת האפשרות של הכנסת לשנות הסדר זה ולקבוע בחירות כל שני וחמישי, כמנהגה בשנים האחרונות.
זה המצב בארה"ב, שגם בה מתעוררת שאלה של משילוּת כאשר הנשיא הוא ממפלגה אחת ואילו הרוב בקונגרס נמצא בשליטת מפלגה אחרת. מצב דומה נוצר כיום בצרפת, שבה אין כיום לנשיא מקרון רוב בבית הנבחרים. בעיית משילות כזו אינה מצדיקה בחירות בארה"ב ואיננה צריכה להצדיק בחירות בישראל.
גם עניין זה אין להותיר לשליטתה המוחלטת של הכנסת. אפילו אם הכנסת תשתכנע בצורך בהסדר כזה, היא תוכל, לפי השיטה הנוכחית, לבטלו בכל רגע ברוב של 61 קולות.
פתרון אפשרי הוא זה שנזכר לעיל, היינו "שריון" ההסדר באמצעות משאל עם. נכון שקיים קושי גדול בשיטה כזו, שבה נדרשת המדינה להתנהל פרק זמן ממושך גם בימים שבהם אין לקואליציה רוב. אך כפי שכבר צוין, מצבים דומים קיימים במדינות אחרות.
הדרך להתמודד עם הקושי היא באמצעות הוראות המאפשרות תפקוד, ולו צולע, בתקופות כאלה. התקציב יהיה מבוסס על תקציב השנים הקודמות (קיימת גם אפשרות להגדלתו באופן אוטומטי לפי הגידול בתוצר, ולהרחיב את הגמישות בשימוש בו). קיימת כמובן סכנה של חקיקות "דווקא" שתעביר האופוזיציה, שכדי לנגח את הממשלה תוכל לגייס רוב מכל הקצוות, שדבר אין להם במשותף מלבד יצר הנגחנות. כדי להתמודד עם סכנה כזו, אפשר להעניק לראש הממשלה או לנשיא "וטו מעכב".
ניתן גם לקוות שאם תישלל האפשרות להקדים את הבחירות, תנהג האופוזיציה ביתר אחריות, ולא תצביע נגד המדינה ונגד בוחריה שלה, רק במגמה לערער את השלטון ולקרב בכך את מועד הבחירות. במילים אחרות, יש סיכוי שהאופוזיציה תימנע מלנהוג בשיטת "ההצבעה נגד המדינה", כפי שנהג בלוק נתניהו בכנסת הנוכחית, אם יהיה ברור שדרך זו אינה מביאה להקדמת הבחירות.
אופק מכוסה עננים
לבסוף, צריך לזכור שמשטר דמוקרטי מבוסס על ריסון השימוש בכוח, על הידברות ועל פשרות. לצורת משטר זו יתרונות עצומים, אך הפיתויים להרסו עצומים גם הם. ישנם עמים רבים שאינם מסוגלים לקיים משטר כזה, הנהוג כיום רק במיעוט ממדינות העולם.
העמים ששפר חלקם והם מצליחים לקיים משטר דמוקרטי, עושים זאת בזכות חינוך לדמוקרטיה ובזכות קיומה של חברה אזרחית בעלת גודל ועוצמה שבכוחה להבטיח צורת משטר זו. התנועה הציונית, שקמה לפני למעלה ממאה שנה, הצליחה לעשות זאת ולהעביר את המסורת הדמוקרטית למדינת ישראל, ששמרה עליה מאז הקמתה. אולם האופק מכוסה עננים, לפחות בחלקו. חלקים ניכרים בציבור מתחנכים על ערכים מתחרים – ערכי ישראל השלמה וערכי דת – וקולם של הקצוות הפוליטיים, שתופעת הריסון היא מהם והלאה, הולך וגובר.
קיומה של הדמוקרטיה איננו מובטח, והבחירות החוזרות ונשנות רק תורמות לערעורה. תיקונים בשיטת המשטר, שייעשו תוך חשיבה לטווח ארוך ולא כדי לשרת אינטרס רגעי של מפלגה זו או אחרת, הם חיוניים על מנת לאפשר לדמוקרטיה הישראלית להתמודד עם הרוחות העזות הטופחות בפניה.