הפתרון הרצוי לפלונטר הנוכחי היה הקמת ממשלת אחדות בראשות הסיעה הגדולה בכנסת, אך הסיכוי לכך כמעט שלא היה קיים מלכתחילה. לא כל מי ששירתו בממשלת השינוי או היו חברים בקואליציה פסולים לתפקיד ממלכתי בעתיד, ובנסיבות אחרות אחדים מהם יוכלו למלא תפקידים לטובת הציבור והמדינה. זה לא כמו המצב ששרר כשהיו חברים בקואליציה ללא כל קו אידיאולוגי או פוליטי מאחד פרט למכונת הרעל "רק לא ביבי", ששמטה מהם את הבסיס המוסרי והמעשי למילוי תפקידם כיאות כנציגי ציבור במשטר דמוקרטי ומתפקד.
ממשלות במדינות דמוקרטיות אמורות לייצג, לפחות בקווים כלליים, את עמדות הרוב בציבור (אך בלי לקפח את עמדות המיעוט), אך בגלל היעדרו המוחלט של מכנה משותף חיובי בקרב ממשלת השינוי, היא ייצגה בסופו של דבר רק את עצמה ואת אחיזתה העוויתית בשלטון. הרקורד שלה אומנם לא כולו שלילי; היו לה הישגים מסוימים בתחום המדיני, ובקטעים אחדים גם במישורים הביטחוני והכלכלי, אך ביסודו של דבר זו הייתה ממשלת שיתוק.
מאחר שנולדה בחטא השנאה, היא לא נרתעה מניסיונות לשבש תהליכים דמוקרטיים בסיסיים באמצעות חקיקה פסולה כדי למנוע מהציבור לבחור את נציגיו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, שום ממשלה במדינה מערבית מאז גרמניה בשנות ה־30 של המאה הקודמת לא חוקקה חוקים שמנעו מיריביה את הזכות להתמודד בבחירות. באיראן, כמובן, זה פשוט עוד יותר, והמנהיג העליון, חמינאי, מחליט מי יהיה מועמד ומי לא.
אך לא רק בישראל יש הצעות או מצבים שעלולים להרעיד את אמות הספים של הדמוקרטיה. מומחים אחדים אף מזהירים מפני שקיעת הדמוקרטיה הליברלית ועלייתם של משטרים בעלי אופי רודני או פופוליסטי. התוצאה המסתברת תהיה כנראה כאוס משילותי, כפי שמשתקף אולי כבר עכשיו בצרפת, וכשם שיש מי שצופים לארצות הברית. זה עלול להתהוות גם בישראל אחרי חמש מערכות בחירות בלתי מחליטניות.
הסופר היהודי־אוסטרי קרל קראוס כתב בזמנו ש"יש לברך על הכאוס כי הסדר נכשל", אך לדידי ישראל, כאוס פירושו חידלון מול שורה של אתגרים קשים בעולם שהופך פחות ופחות יציב: משבר כלכלי עולמי, איראן שמקדמת את תוכניותיה הגרעיניות וההגמוניות, בעיה פלסטינית בלתי פתירה בעתיד הנראה לעין ובעלת השלכות גם על עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, טרור שזולג לשטחה של מדינת ישראל, מגיפת קורונה מתמשכת, הקשרים עם יהדות ארצות הברית — וכל זאת עוד בלי להזכיר את בעיות הפנים הלוחצות כגון מערכת החינוך המפגרת, יוקר המחיה והדיור, שאלות דת ומדינה, הבעיה הערבית והצורך בבדק בית יסודי במערכת המשפט.
ברם השאלות הן האם בחירות חדשות יניבו את היציבות שדרושה למדינה? והאם בשיטת הבחירות הקיימת ניתן בכלל להגיע לממשלה מוצקה? מדובר רבות על "ממשלת ימין אמיתית", אך מבלי לפרש מה זאת בדיוק. אם כל מה שאיננו שמאל הוא ימין — הקשת רחבה מאוד, מליברליזם מסורתי ועד לקיצוניות ופופוליזם.
הליכוד הוקמה בזמנו על בסיס שלושה יסודות: לאומי, ליברלי וממלכתי — וגם רוב מצביעיה באו משלושת הזרמים האלה — ולפיכך הייתה למפלגת מרכז־ימין קלאסית. בסבבי הבחירות בשנים האחרונות הליכוד איבדה חלק מקהל המצביעים הקודם שלה, אך זכתה בבוחרים חדשים ממגזרים אחרים. שום מנהיג פוליטי לא יוותר מרצון על תומכים בעלי כוח אלקטורלי, אך כדי להגיע לעמדת שלטון יציבה יהיה על הליכוד למצוא את הדרך לגשר על הפערים בין תומכיה הפוטנציאליים על בסיס המכנים המשותפים ביניהם, כפי שנעשה בזמן הקמתה.
להחזיר אליה את הבוחרים שחברו לשוליים הימניים הקיצוניים מזה, או שנשרו לכיוון מפלגות ספק דמוקרטיות ונעדרות מהות רעיונית כגון "יש עתיד" מזה. נפתלי בנט עשה את המעשה הנכון מבחינה מוסרית ופוליטית כאחד. האם יאיר לפיד שהיה שותפו המלא בכל דבר, לטוב ולרע, ילך בעקבותיו?