חודש הספר העברי היה אירוע משמח מאוד. קריאת ספרים אמורה להחכים את הקורא, לפחות ברוב המקרים. אבל ספר אחד לא מקבל את המקום הראוי לו: התנ”ך. פה ושם עולות יוזמות ללימוד התנ”ך, פרק ליום, פרק לשבוע. בבית הנשיא יש חוג לימוד התנ”ך, וזה ודאי טוב. אולי כל זה גם קצת עצוב. אם מרגישים שיש צורך במשהו מיוחד, סימן שמרכזיות התנ”ך נעלמה מעיני הציבור.
התנ”ך הוא תעודת הזהות שלנו, כיחידים וכעם. חכמינו אומרים: “דע מאין באת ולאן אתה הולך”. מאין באת? איך נהיית לעם? התשובה היא בתנ”ך. דרך האבות והאמהות נבנה עם ישראל, וזה תוכנו של ספר בראשית. ספר שמות הוא הופעה של עם ישראל כעם. החומשים בהמשך מלמדים איך אנחנו, ישראל, צריכים להתנהג כעם בכל התחומים - במבנה החברה והיחס לזולת, בבניית המשפחה, ובקשר עם ארצנו וערי אלוקינו. דרך ספרי הנביאים לומדים על סדרי שלטון וגם שתולדות ישראל לא מתפתחות באופן לינארי. יש עליות ויש ירידות. אבל לאן אתה הולך? המטרה ברורה. להיות עם ריבון בארצו. ספרי הכתובים מוסיפים עוד נדבכים.
לצערי, חוגים שלמים שכחו ללמוד את התנ”ך, חוגים מסוימים התנגדו לו, וחלקים נרחבים מבני עמנו כבר לא יודעים מי אנחנו כעם וכיחידים. במצב זה מחקים את הגויים. התנ”ך מלמד איך להיות בן אדם, וזה פונה לכל האנושות. עבורנו, הישראלים, הוא מלמד מהי ישראליות אמיתית, לא חיקוי של אמריקה או של סין והודו. אפשר לכבד את התרבויות האחרות, אבל הן לא אנחנו. רק בהופעה כעם ישראל, בקומה זקופה, נהיים אור לגויים.
לנוכח כל אלה, עזיבת מערכת החינוך את לימודי המקצועות ההומניים, כולל התנ”ך, היא הרת אסון. התייחסות לתנ"ך כאל עוד ספר על המדף היא אסון. עם ששוכח את עברו הוא עם ללא עתיד.
נשאל את עצמנו: איך ייתכן שעם ישראל הוא העם היחיד עלי אדמות שחלקים ממנו נלחמים נגד התרבות של העם עצמו ורוצים להטיל על כולם תרבות זרה? עם ישראל נוסע בהיסטוריה שלו עם הפנים אל העבר. משם הוא שואב את כוחו - מהדורות הקדומים, מהתנ”ך. רק כך אור העתיד יכול להאיר על ישראל, ורק כך נהיה אור לגויים.
הכותב הוא חבר בעמותת “מבטחי", פורום מפקדים לאומי