מול עינינו מתרחשת מדי יום אחת מההונאות הגדולות ביותר שהמערכת הפוליטית שלנו יכולה לייצר בחוצפה רבה, ואנו, עדת בני ישראל, כמו עדר חסר תבונה, נגררים אל תוך מערכת הונאה זו כאילו כך הדברים באמת צריכים להיות. אני מתכוון לעובדה שכנסת ישראל, לאחר שהעבירה את חוק פיזור הכנסת, יוצאת לפגרת בחירות לתקופת זמן של לא פחות מארבעה חודשים.
נשאלת השאלה: האם חברי הכנסת הנכבדים נבחרו לשרת את הציבור על מנת שהם יצאו לפגרת בחירות ממושכת? ולצורך מה הם בכלל זקוקים לארבעה חודשים של פגרת בחירות במקום להמשיך בעבודה כרגיל? הלוא את עיקר הדברים שיש להם לומר לנו הם כבר אמרו. מסרים חדשים אין, ואם יש מסרים שהם בבחינת חידוש, אפשר היה בהחלט להסתפק בתקופת פגרה של שבועיים עד חודש ימים כדי להעבירם לציבור הבוחרים. אנו זכאים לכך שכנסת ישראל תסביר לנו מדוע היא יוצאת לפגרת בחירות כה ממושכת, אשר משמעותה היא חזרה לתפקוד מלא אולי בתחילת דצמבר של שנה זו.
האמת היא שאין הכנסת זקוקה כלל לפגרת בחירות כה ארוכה. מול עינינו, במקום להמשיך בעבודה, נוצרת מערכת תקשורתית קודחת ורוחשת כאילו שאין ברירה אחרת; כאילו במקום לעמול ולשרת את הציבור, מן הראוי שכנסת ישראל תכניס את כולנו לסחרור אווילי של מערכת בחירות ארוכה, מעייפת וחסרת תכלית.
התקשורת כמובן משתפת פעולה. למה לא. הרי זה מספק חומרים לזמן מסך. זה יכול לייצר גירויים חדשים או אולי אפילו אייטמים מרתקים. כל פליטת פה של אישיות פוליטית או ביקורת של אחד על רעהו - ראויות לשידור רב חשיבות. התבטאויות חריגות, משמעותן, סברות, ניחושים, סקרים ועוד סקרים, ופאנלים מתוחכמים שופעי חוכמה אשר ימשיכו לייצר לנו חדשות שתועלתן היא אפס.
המציאות נמוגה. מה שכותב פוליטיקאי בטוויטר שלו הוא המציאות. אין לנו פקקי תעבורה, אין אלימות פיזית כנגד צוותי רפואה, כנגד נהגי אוטובוסים וכנגד מורות ומורים. מערכת החינוך מתפקדת מצוין, שירותי הרווחה מעולים. למה לטפל בפקקי התעבורה? למה להתמודד עם האלימות הגואה? ולמה לעסוק בנטישת המורות והמורים את מקצועות ההוראה? נשאיר זאת לטיפולה הנמשך של פקידות האוצר, שהיא זו שיצרה את בעיות היסוד במערכת החינוך.
ישראל מתפצלת. קיימות כיום שתי מערכות נפרדות במדינה. מערכת אחת היא המערכת הפוליטית המקבלת שכר גבוה ממשלמי המסים כדי לצאת לפגרה ממושכת, ואליה מחוברת כמובן התקשורת המזינה אותה והמוזנת ממנה. ובחלק השני, עם ישראל הנטול כל כוח. הוא לא יכול לפתור בעיות; הוא העביר את הכוח למערכת הפוליטית, אשר אינה רוצה להתמודד עם פתרון בעיות. מה אומר פוליטיקאי על חברו, מה מבשרים לנו שפע הסקרים, מי בא לחתונת נכדתו של הרב משה גפני – אלה הדברים החשובים. מה שחמור בסיטואציה הזויה זו הוא שחלק גדול מאיתנו מאמין שאכן כך זה צריך להיות; שאם כנסת ישראל מחליטה להתפזר, עליה לצאת לפגרה ואין זה משנה מה יהיה משך תקופתה של אותה פגרה. הכנסת כשלה בהענקת יציבות לשיטה הפוליטית. היא אפילו לא התמודדה עם זה. חוליי השיטה הפוליטית זועקים מעל בימת הכנסת.
הם סיפקו לנו דרמות. אפשר להצביע עליהם בבירור, כמו לדוגמה: העובדה שכל חבר כנסת או חברת כנסת אלמונים שלא נבחרו ישירות, יכולים למעול באמון סיעתם ולמוטט את הקואליציה כולה. אבל הכנסת לא עושה מאומה בשביל להבטיח לנו שאולי לאחר הבחירות, כן תהיה לנו מערכת יציבה. ואין שום ביטחון שתהיה לנו ממשלה יציבה. אנו יוצאים למערכת בחירות נוספת כשאין שום ביטחון שהמאבק המכריע ורב הדרמה לא יהיה על קולו של חבר כנסת אחד. והנה כאשר כנסת ישראל נכשלת והיא מתפזרת פרי כישלונה, היא מגישה לנו את החשבון. היא יוצאת לפגרת בחירות, ואנו ממשיכים להזין את תקציבי הבחירות.
במדינה שפויה הייתה צריכה כנסת ישראל קודם כל להתמודד עם אי־יציבותה של השיטה הפוליטית שלנו ולהמשיך ולעבוד בשיתוף פעולה עם הממשלה עד 30 יום לפני הבחירות, ורק אז לצאת לאותה פגרה מיוחלת. אבל הם לא עושים כך. הם לועגים לנו. הם מנותקים מאיתנו ומתנהלים כאילו הם בלבד החשובים, וכאילו מערכת בחירות של ארבעה חודשים היא אכן הדבר הנכון וההכרחי ביותר שצריך להתרחש היום במדינת ישראל. אולי כדאי שהציבור יתעורר ויבין שהוא בעצם קורבן לאחת ההונאות הגדולות המתרחשות כיום.