יכולתי להתחיל בהתייחסות לעדות של הדס קליין; אבל בחרתי שלא לעשות זאת. מה שחשוב, למיטב הבנתי, הרבה יותר הוא התנהגות הפרקליטות. היא פתחה בהבאת עדים בתיק 4000 שבו היא ראתה את תיק הדגל שלה, ואז קרה משהו שאין להסבירו בעיניי אלא כניסיון לכאורה להתערב במערכת הבחירות. במקום להמשיך בהבאת העדים עד תום, כמקובל, בחר מי שבחר לדלג ל”תיק המתנות” שהוא הרבה יותר פיקנטי ולהשמיע סיפורים על סיגרים ועל שמפניות ועל עוד כיוצא באלה, כשהמטרה היא, לטעמי, ליצור סחף תקשורתי.
זה גרם לי להיזכר במאמרו המאלף של אחד העם “חצי נחמה”. אחד העם מפתח שם את הטיעון ש”הסכמה כללית” – ובענייננו, גלגול העיניים של גורמים רבי עוצמה בצמרת המשפטית - איננה הוכחה לקיומה של אמת עובדתית. אחד העם מוצא “חצי נחמה” - וזה הרציו שחשוב ללמוד מהדברים - בהפרכת עלילת הדם שלפיה היהודים נוהגים להשתמש בדמם של ילדים נוצרים בפסח לצורך אפיית מצות.
כל יהודי יודע שאין בזה אמת, ומכאן שגם “ההסכמה הכללית” שעליה מבוססות התיאוריות האנטישמיות אין בה אמת; והיהודים רשאים לראות בזה “חצי נחמה”. כך אני מתייחס, להבדיל כמובן וברמה המטאפורית, אל עדותה של קליין. יש בה, בעיניי, כדי להציג את המערכת, שאין כמותה באף מדינה מתוקנת, במלוא מערומיה; חורשת מזימות, ממוקדת מטרה וחסרת מעצורים.
יכולתי להרחיב עוד, אבל אני מעדיף לחזור לימינו אלה. אין בעדותה של קליין לתפיסתי אפילו שמץ של פליליות, אולם לדעת אלה שמבקשים לשרת אג’נדות מסוימות מאוד היא מספקת את הסחורה; אין ספור כותרות צהובות ומעט מאוד עובדות שניתן להיאחז בהן. חוק העונשין הרי קובע ש"עובד הציבור" נכשל בביצוע עבירה רק אם הוא עושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור. ניסוחו של הסעיף בחוק מעורפל, אבל הוא מאפשר לגורמים אינטרסנטיים להאשים כל אדם בעבירה פלילית; תוך קביעה בדיעבד שמה שהוא עשה מהווה, בעיניו של בעל השררה, עבירה פלילית. הציבור לא ממש מכיר את הניואנסים השונים, ולוואקום הזה הוכנסה עדותה של קליין.
ברחוב צלאח א־דין, מסתבר, לא בוחלים באמצעים, ולכן בחרו להאשים את נתניהו בעבירה מהסוג הזה ולא בעבירה קונקרטית כגון שוחד. אין בעדותה של קליין מאומה. יש בה רק ניסיון מגושם להנדס תודעה של מיליוני אזרחים; מה שמעיד רק על מי שבחר להגיש את כתב האישום ולהביא לכאורה להפיכה שלטונית. לפיכך, אני מציע לראות את הקשר הדברים, ככל שאלה נוגעים לרשויות שאמורות לדאוג לאכיפתו של הדין הפלילי, בפרופורציה הנכונה. אכיפה בררנית מתקיימת במחוזותינו על כל צעד ושעל. סובל ממנה, בעיקר, המחנה שלי.
אני יכול מן הסתם להצביע על כמה וכמה מקרים, שפורסמו בעת האחרונה, שמהם עולה בעיניי התנהגות שמצדיקה פתיחה בחקירה, אבל דבר לא יקרה. אז למה שאנשים כמוני, מי שמוצאים “חצי נחמה” ביוזמה להביא לעדות את קליין בשלב הזה, לא ימשיכו להחזיק בדעה שמערכת המשפט תרמה לכאורה למהפך השלטוני ושגורמים מסוימים בה נגועים ללא תקנה?