יוסף אחינו, הנשיא ג'ו ביידן, הנוצרי הציוני, טס מירושלים לקאנוסה שלו, ג'דה שבסעודיה, וחזר משם לוושינגטון, שלא מחכה לו, עם האינפלציה של כ־10% בשנה, ועדת החקירה נטולת השיניים שדנה בהסתערות הטראמפיסטים על הקפיטול והחלטת בית המשפט העליון על איסור ההפלות.
ברקע ישנם מפלגתו הדמוקרטית שמתרחקת ממנהיגיה הקשישים ומאמפתיה לישראל לעבר שמאל קיצוני, ובחירות האמצע החשובות לסנאט ולקונגרס, והמלחמה באוקראינה ופוטין המאיים וסין העוינת והסכם הגרעין המתמהמה עם איראן הקרובה לגרעין. יותר מדי לחץ לנשיא קשיש, המתמודד גם עם גילו ועם יציבותו הפיזית והקוגניטיבית, כשרצונו העז ברגיעה, משא ומתן, דיפלומטיה במקום טילים, פשרות והבנות; מנהיג העולם החופשי, שעיקר יכולותיו בחיוכיו, אנושיותו ורגשותיו.
מסעודיה יצא, כנראה, כשמקצת תאוותו בידו. האם השליט בפועל, אם־בּי־אס, יגביר את הזרמת הנפט הסעודי למערב, יוזיל בכך את מחירי הדלק ויוריד את האינפלציה בארצות הברית ובעולם? האם רוח העיתונאי הרצוח חשוקג'י הפריעה לדיאלוג שביניהם? האם בן סלמאן ומנהיגי מדינות האזור שהתכנסו עם ביידן, מנסים, מאימת איראן, לשחק בשני הצדדים, והברית המתוכננת נגד איראן, שמשלבת בתוכה את ישראל, היא אשליה?
ואולי יש דברים שבכל זאת נעשים בחשאי מתחת לשטיח הסעודי? מעבר של מטוסי נוסעים ישראליים מעל סעודיה הושג, אבל סעודיה שתוכניתה לשלום בין ישראל וארצות ערב, כולל הפלסטינים, נדחתה לפני כ־20 שנה, מתְנָה נורמליזציה עם ישראל בפתרון שתי המדינות. תזכורת למנהיגינו שהבעיה הפלסטינית לא יכולה להיות מטואטאת מתחת לשטיח.
בינתיים, בארץ מסכמים את ביקור הנשיא הסימפטי והחלש הזה, ג'ו ביידן, כשמזכירים לו, אחרי כל הכיבודים והקילוסים, שהתחייב כקודמיו שלאיראן לא תהיה פצצת גרעין, ומאוכזבים שלא אמר דברים נחרצים יותר על אופציה צבאית נגדה וטוענים בצדק כנגד האופוזיציה וראשה הביבי, שהתנגדותם לקידום שני חוקים לפטור מוויזה לארצות הברית - עצרה את התהליך הזה, שכה הרבה ישראלים משתוקקים לסיומו, רק בשל רצון הביבי שהקרדיט יהיה שלו, כשישוב לרה"מותו, לא עלינו. ומה בעניין הפלסטינים ונשיאם, אבו מאזן קשישא, שיוצאים שוב מאוכזבים מכל התפתחות מדינית אזורית? גם ביידן חזר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, ונבחרינו בקואליציה ובאופוזיציה הקשיבו והתעלמו, כי ידעו שאחינו יוסף, נשיא ארצות הברית, חסר אונים מכדי להתניע תהליך כזה.
על מה הבחירות הקרובות? שואל אהוד ברק במאמרו ב"ידיעות אחרונות" (ביום שישי האחרון) וקובע ש"לא שתי מדינות, לא הפרדת דת ממדינה וגם לא איראן, חמאס או חיזבאללה הם הנושאים שבליבת הבחירות האלה", אלא המאבק מול הברית הפוליטית הביביסטית־כהניסטית־משיחית הזוממת להשתלט על שמירת החוק והמשפט, לחוקק את פסקת ההתגברות, למנות שופטים "משלהם" ולבטל את משפט נתניהו; ברית שלעצירתה ולהצלת הדמוקרטיה יתייצבו מולה בבחירות כל המנהיגים ה"ממלכתיים". ברק צודק, אבל זה שוב המאבק בין מחנה "רק לא ביבי" ומחנה הביביסטים, בעצימות מסוכנת יותר.
גם ברק מתעלם מכך שאם הבחירות היו מתמקדות בשאלה האידיאולוגית הקיומית - "כיבוש, סיפוח, התנחלויות ואפרטהייד" מול "משא ומתן, ויתורים הדדיים והיפרדות לשתי מדינות" - היה ניתן להוציא את רוב העם ממצבו האפאתי אחרי ארבעה סבבי בחירות. הכיבוש, הטרור והיעדר יעדים לעתיד, יצרו בעזרת נתניהו ומשת"פיו את הלכי הרוח של כוחנות, גזענות, יוהרה ושנאה אלימה לכל המתנגד לעוולות השלטון הקודם; שראשו, העומד לדין באשמות פליליות, יעשה הכל כדי לשוב לכיסאו, ואפילו "תישרף המדינה", כדברי גברת ורודה אחת.