חסן נסראללה העלה בימים האחרונים את הטון בנוגע לתיחום הגבול הימי בינינו ובין לבנון. נראה שהוא תוקע במתכוון את כל התהליך שנועד להגיע להסדר. הוא השמיע איום מפורש: או שלבנון תקבל את כל זכויותיה על הגז והנפט בים או שתפרוץ מלחמה. ישראל צריכה לענות לו בלשון שהוא מבין, בסגנון שלו.
בעיניו, הפירוש של “כל הזכויות של לבנון” הוא ששדה הגז קנא יעבור כולו ללבנון, וישראל לא תקבל פיצויים עבור ויתורה על חלקה הקטן בקנא. כמו כן, אסור יהיה לישראל להפיק גז משדה כריש בספטמבר הקרוב לפני שסוגיית הגבול תסוכם במלואה. אם לא יקבל את כל אלה, נסראללה מעלה את אופציית המלחמה.
נסראללה מרשה לעצמו להשמיע איומים מפורשים כי מולו יש ממשלה לבנונית חלשה, וישראל וארצות הברית לא מקפיצות את סוגיית התיחום לסדר עדיפות גבוה יותר. בסבירות לא מבוטלת, ניתן לקבוע שאומנם הקול הוא קולו של נסראללה, אבל האיומים הם של איראן. המנהיג העליון חמינאי מתחיל לגלות עניין בסוגיית הגבול הימי. נסראללה יודע שהוא לא יכול ליזום מלחמה בלי אישורה של טהרן. איראן מנצלת את המצב כדי ללחוץ על ארצות הברית, דרך נסראללה, בסוגיית הגרעין.
רוב הכוחות הפוליטיים בלבנון מעוניינים בהסדר עם ישראל ובהצלה של לבנון מקריסה כלכלית מוחלטת. מי שהעז לעשות זאת בפומבי היה ראש הכנסייה המרונית, בשארה ראי, שבדרשה השבועית של יום ראשון קרא מפורשות לישראל ולארצות הברית לפתור מהר את נושא הגבול. דבריו אומנם נאמרו לבאי הכנסייה, אבל הם מופנים לאוזניו של נסראללה. האם נסראללה ישמע לקולות ההיגיון הנשמעים בארץ הארזים, כמו אלה של ראש הכנסייה, או ימשיך לפעול כמצוות אדוניו האיראנים?
בשלב הנוכחי יש לארצות הברית תפקיד קריטי: להבהיר לכל מי שרוצה לשמוע בלבנון, ובראשם נסראללה, שחייבים להגיע מהר להסדר עם ישראל כי קיים פתרון מקובל על שתי המדינות. במקרה שנסראללה יבחר במלחמה, עליו לדעת שזו צפויה להיות מלחמת חורמה. באשר לישראל, היא יכולה לשמוט את השטיח מתחת לרגלי חיזבאללה ואיראן, ולהצהיר מפורשות שהיא מקבלת את הנוסחה לפיה מאגר כריש יהיה כולו בידי ישראל וקנא בידי לבנון.
בלי פיצויים כספיים ובלי שטח חלופי על החלק שילך ללבנון. הוויתור הישראלי על החלק הקטן בקנא הוא זניח. שילוב של דיפלומטיה פעילה, עם הבהרה של המחיר הכבד שלבנון וחיזבאללה ישלמו אם נסראללה יפתח במלחמה, עשויים לקרב אותנו להסדר.