ביקור הנשיא ג'ו ביידן בישראל, בדרך לפגישה החשובה בג'דה, היה מפגן אהבה מושלם משני הצדדים, כולל הפגישות עם ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד והמועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו. פיו ולבו של ביידן שווים, וידידותו לישראל אמיתית ומוכחת. גם אם היו לאורך השנים חילוקי דעות בנושא הפלסטיני, ובעיקר בעניין הבנייה מעבר לקו הירוק.
תחנת הביניים בירושלים אומנם גם שימשה לביידן עלה תאנה כדי להקהות את הביקורת כלפיו בציבור האמריקאי, ובפרט במפלגתו שלו, על החלטתו מחויבת הריאל־פוליטיק להיפגש עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, אך אין זה מפחית כמלוא הנימה מכוונתו להפוך את חימום היחסים בין ארצות הברית וסעודיה גם למנוף מדיני וביטחוני מבחינת מדינת ישראל.
מטרות הצדדים ברורות לחלוטין; אמריקה גילתה פתאום, בניגוד לסברותיה הקודמות, שהיא זקוקה לנפט הסעודי כדי לנסות לחלץ אותה ואת יתר העולם המערבי מהשלכות מלחמת אוקראינה, מהספירלה האינפלציונית ומאיום של משבר כלכלי עולמי. סעודיה והאמירויות מצדן שואפות להסדרים מדיניים וביטחוניים מקיפים, רצוי בשיתוף ארצות הברית עצמה, נגד האיום האיראני.
ביידן איננו פועל בחלל ריק, שכן הסכמי אברהם של נתניהו וטראמפ סללו את הדרך למהלכים הנוכחיים, לרבות צעדים מסוימים, הן גלויים והן סמויים, בתחום הביטחוני. תוצאת לוואי נוספת, לא נעדרת אירוניה, היא שבעקבות המציאות החדשה, ממשל ביידן מיתן את מדיניות קודמיו אובמה וטראמפ לסגת מהמזרח התיכון ולהעביר את עיקר ציר פעילותה האסטרטגית של ארצות הברית למזרח הרחוק.
עם זאת, ולמרות שהכיוון חיובי, ייתכנו עוד עיכובים בהשגת המטרות המקוות, הן של אמריקה והן של ישראל. אין, למשל, ודאות שסעודיה תוכל או תרצה להגדיל במידה ניכרת את הפקת הנפט שלה. ואילו בנושא הישראלי, על אף כמה הקלות חשובות שכבר אושרו כמו הטיסות בתחום האווירי של סעודיה, אין כלל ביטחון שריאד מתכוונת בעתיד הקרוב לעשות את הצעד הנוסף של נרמול יחסים מלא.
ובחזרה לביקור בישראל: הנשיא ביידן וראש הממשלה לפיד חתמו על הצהרת ירושלים, מסמך שעוסק ביחסים בין המדינות. בדיפלומטיה יש "הסכמים חשובים בלתי חשובים", והצהרת ירושלים היא כזו. אין לזלזל אומנם בסמליותה, וגם סמליות לא הולכת ברגל, ובפרט במזרח התיכון, אך בפועל כמעט כל מה שכלול בה כבר קיים למעשה — או להפך, לא יהיה ניתן להשגה בזמן הקרוב, אם בכלל, כמו בסוגיה הפלסטינית.
גם אהוד ברק, בביקורו הראשון בוושינגטון כראש ממשלה, חתם עם הנשיא קלינטון על מסמך בומבסטי, שרבים מסעיפיו שיקפו מציאות קיימת ואחרים נשארו על הנייר. סעיף אחד בהצהרת ירושלים, שיש בו לכאורה חשיבות קונקרטית יותר, מדגיש את "המחויבות של ארצות הברית לעולם לא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני" וגורס כי היא "מוכנה להשתמש בכל רכיבי העוצמה הלאומית שלה כדי להבטיח תוצאה זו", אך בלי לנקוב במפורש, כהצעת נתניהו בשיחתו עם הנשיא, באופציה הצבאית.
בין כך ובין כך, המחויבות הנ"ל הייתה יכולה להיות משכנעת יותר אילולא היה ברור שאמריקה ממשיכה גם כעת במאמציה לחדש את הסכם הגרעין עם איראן כמעט ללא שינויים. לעומת זאת, להבטחה "לעבוד עם שותפים אחרים כדי להתעמת עם התוקפנות והפעילות מערערות היציבות של איראן ושלוחיה כגון חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" יש חשיבות, ובמיוחד אם וושינגטון תפרש אותה כהענקת גב דיפלומטי ומעשי לישראל בזירה הבינלאומית בפעולותיה נגד איראן וארגוני הטרור.
אולי אחד ההיבטים החשובים במסעו הנוכחי הוא סטירת הלחי שביידן העיף לאגף השמאלי, האנטי־ישראלי ובחלקו האנטישמי במפלגה הדמוקרטית שדוגל ב־BDS, מתנגד לכל סיוע ביטחוני לישראל וקורא לסנקציות עליה. זה חשוב גם לנוכח הסבירות שמשקל השמאל הקיצוני יעלה בבחירות האמצע ושהוא עלול לנצל אז את יתרונו היחסי כדי להשפיע על עמדת מפלגתו כלפי ישראל. הדברים שביידן השמיע בירושלים נועדו לאותת לחבורה הנ"ל שהרוב במפלגה הדמוקרטית עודנו עקבי בתמיכתו בישראל.