דוח מבקר המדינה על התנהלות משטרת ישראל ושב”כ על רקע אירועי מאי 2021 בערים המעורבות מעלה ביקורת, כשלים מודיעיניים וכשלים בתחום הפעלת הכוח וההתארגנות של המשטרה והשב”כ. אולם כדרכם של דוחות ביקורת המדינה, ישנו דבר מה מוחמץ בדוח, שנושא אופי משפטי ומתעלם מההקשר הרחב יותר של האירועים ומהחיבור שבין ההקשר לאופן שהתנהלו הגופים.
מבקר המדינה איננו עוסק בענייני קונטקסט, אבל בסוגיה הספציפית הזו ההקשר הוא קריטי. הכשל העמוק אינו נוגע למלאי הציוד, לעומסים במוקדי החירום, לחוסר התיאום עם השב”כ ולחסרונו של מודיעין שטח איכותי. כל אלה חשובים, אבל הם תוצאות לוואי של הפיל הענק בחדר. מה שבאמת קריטי הוא ההבנה שההתפרצות בערים המעורבות לא הייתה עוד קטטה יהודית־ערבית בחצר האחורית של ישראל ועריה המעורבות, האירועים האלימים האלו התווספו לשורת מופעים היסטוריים קודמים של התפרצויות אלימות - מאירועי יום האדמה של מרץ 1976 ודרך אירועי אוקטובר 2000. מה שאפיין את כולם הוא העובדה כי מדובר באירועים שנועדו לרסק את מודל הדו־קיום הערבי־יהודי.
כלל האירועים האלימים שהתרחשו בין הרוב והמיעוט מאז הוקמה המדינה היו בבחינת ניסיון ערבי לקרוא תיגר על המודל הזה ולחלץ את המיעוט מעמדת המובלעת שלו דרך ערעור מודל המדינה היהודית. זו הסיבה שאירועי מאי 2021 אינם בעלי רקע מקומי, אם כי התפרצות על רקע לאומי. ההבנה הזו שמתחולל אירוע שחורג ממידות אירוע אזרחי היא שעמדה למבחן בימים הראשונים של המהומות. הרושם הוא כי היא איחרה להגיע, וזו הסיבה שהמדינה החליטה לטפל במשבר דרך הפעלת המתודות האופייניות לאירועי אלימות על רקע אזרחי תוך הישענות על הגורמים שלרוב אמונים על הפרת הסדר הציבורי, קרי המשטרה.
לא כך קרה באירועי יום האדמה, אז הפעיל הדרג המדיני את צה”ל נגד הפורעים, ובאירועי אוקטובר, אז השתמשה המשטרה בכלים חריגים האופייניים לדיכוי מהומות לאומניות בשטחים. באירועי מאי 2021 ההבנה והביצוע חלחלו אצל גורמי המדיניות לאט מדי, לא רק במובן שהמשטרה היא שהמשיכה להוביל את ההתמודדות עם הפורעים, אלא שנקטה שיטות פעולה שלא הלמו את עומק הסיטואציה ומשמעותה. זו הסיבה ש”מרחק הבלימה” בין תחילת האירועים לבין קטיעתם היה ממושך, נוסף לעובדה שגם לאחר האירועים גררה המשטרה את מיצוי הדין עם הפורעים.
אם יש לקח מרכזי, הוא נוגע לקושי של מערכות גדולות כמשטרה ושב”כ להסתלק בתנאי משבר מקונספציות השגרה ולהפנים את השתנות הנסיבות באופן המאפשר להתאים את כלי ההתמודדות למציאות החדשה. מבחינה זו, טענות המבקר על כך שהמשטרה והשב”כ לא חזו את האירועים האלימים אינן רציניות מאחר שלא נולד כדור הבדולח שיאפשר למודיעין לצפות אירועים כאלה מבעוד מועד. הכשל האמיתי של המשטרה והשב”כ קשור בעקיפין לתפקיד המודיעין כגורם האמון על בירור המציאות, והוא בחוסר הפנמת משמעות האירועים החורגים מתחום הפרת הסדר הציבורי לזירת אירועים לאומניים שבהם יסוד מערער מציאות. אם באירועי יום האדמה ובאירועי אוקטובר ניכר תהליך מהיר של הסתגלות אצל מקבלי ההחלטות, ספק אם קיים תהליך כזה במאי 2021.
דוח המבקר מספק, מבחינה זו, אישור עקיף להיעדר הפנמה קוגניטיבית של גודל האירוע, שגרר בעקבותיו חולשה תפקודית בשטח. לו התחולל תהליך למידה כזה, התוצאות עשויות היו להיות אחרות. המסקנות האמיתיות של הביקורת אינן טמונות, כמו בדוח המבקר, בעניינים טכניים כחידוש מלאי ציוד, שיפור תהליכי עבודה בין־ארגוניים או שכלול מיומנויות, אלא בהשקעה במוצר שכה נחוץ למערכות בישראל: יכולת לייצר חשיבה אסטרטגית ואופרטיבית למול סביבות דינמיות ומצבי משבר.
הכותב הוא מזרחן ובכיר בשב"כ לשעבר, מרצה במכללת אחוה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של “הביטחוניסטים"