אין הרבה דברים שגורמים לנו לעצור לחשבון נפש כמו אובדן ואבל. תשעה באב הוא הזמן שבו כולנו יחד אבלים על החורבן שנגרם בעקבות מחלוקת. לפני כשנה נשא הנשיא הנבחר של מדינת ישראל, יצחק הרצוג, את נאום ההשבעה שלו בכנסת, ודבריו אז רלוונטיים לצערנו גם היום. הוא קרא אז לחברה בישראל “להוריד את הטון, להנמיך את הלהבות, להרגיע”.
התזמון שלו לא יכול היה להיות יותר טוב. תשעה באב הוא הזמן שבו אנו עוסקים באיחוי הסדקים בעם ובהשבת האחדות. אבל איך גורמים לזה לקרות באמת? איך הופכים את ההרהורים למציאות? אנחנו עם קשה עורף, עם שמאופיין ברוח עצמאית ובדעות יצוקות. לכל אחד מאיתנו תפיסת עולם ייחודית, ואף לא אחד מאיתנו מתבייש להביע אותה, בפרט עכשיו בתקופת בחירות.
כל פוליטיקאי שני צועק חזק יותר ומשמיץ מגזר אחר בניסיון לקושש קולות חדשים למפלגתו. האם יש משמעות אמיתית לאחדות בהקשר כזה? האם אחדות פירושה קונפורמיות? איך יכולים אנו לדבר על אחדות, כשיש הבדלי דעות עמוקים ולגיטימיים המפרידים אותנו זה מזה?
התשובה לדעתי די פשוטה וטמונה עמוק בשורשי היהדות. הסוד להצלחה בכל דבר בחיים הוא הביחד והאחדות. מניין תפילה דורש עשרה אנשים למרות שכל אחד יכול להתפלל בעצמו. בכל דבר אנו עשויים שלא להסכים זה עם זה, אבל אסור להבדלי הדעות האלה לגרום לנו לזלזל זה בזה. הזלזול פורם את המרקם החברתי האורג יחד את חלקיה של כל חברה מצליחה.
כבוד הבריות הוא עקרון יסוד של התורה, והוא מחייב אותנו. מעל הכל, עלינו לשמור על כבוד הדדי כשאנו פונים לזולת, ובפרט כשאיננו מסכימים איתו. אנחנו יכולים להביע את דעותינו בעוז ובלהט, אבל לעולם אל לנו לגלוש לבוז או לעלבון אישי, משום שאלו מרעילים. רק באמצעות טיפוח תרבות ואוצר מילים של כבוד והגינות נוכל לשנות, או במילותיו של הנשיא הרצוג, “להנמיך את הלהבות ולהרגיע”.
התייחסות לכל אדם בכבוד כרוכה בזיהוי הגַּדלוּת האלוקית שבכל אדם, כאמור בפרקי אבות (ג, יח) “חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם”. היא כרוכה בהכרה בכך שכל אחד מאיתנו יקר לבוראו, ובעל ערך ייחודי ותרומה ייחודית לעולם: “אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם ... שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה” (ד, ג).
ההתייחסות לזולת בכבוד וביושר משנה את העולם ומשנה אותנו. זו הדרך לכבוד העצמי שלנו, להגינות שלנו ולצמיחה האישית שלנו: “אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת” (אבות ד, א). התייחסות לזולת בצורה לא מכבדת - חותרת תחת הכבוד שלנו. החובה הקדושה הזו – לתת זה לזה את הכבוד העמוק ביותר – נחוצה אף יותר ככל שהדבר נוגע לקיום עם ישראל, וזו מהותו של תשעה באב. תשעה באב הוא היום שבו אנו עוצרים לשאול את עצמנו: איך התפרק העם שלנו, איך נגרם חורבן בית המקדש ונשלחנו לגלות ארוכה ומרה?
חז”ל אומרים ש”כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו”. ואם כך, כשתשעה באב באופק, מה שדרוש לנו יותר מכל הוא לשוב לשיח מכבד ולהתייחס זה לזה בכבוד ובאצילות – בישראל ובתפוצות.
ואליכם הפוליטיקאים הקוראים את הטור הזה, אני יודע שאתם בתקופת בחירות ובישראל כל מערכת בחירות תוססת ומעוררת אנרגיות יותר מקודמתה; לזה יש פריימריז ורצון להשתלב גבוה יותר ברשימה, ואילו לחברו יש חשש לזליגת קולות למפלגה המתחרה. אך למרות הכל בואו לא נשכח את החובה שמוטלת עלינו בפרט בימים אלו – להרבות באהבת חינם ולמצוא את המשותף ולא את המפריד.
הכותב הוא רבה של דרום אפריקה