כוונת ממשלת גרמניה לציין 50 שנה לטבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן (ספטמבר 72') ולשלם פיצויים למשפחות הנספים - עוררה מחדש את סוגיית אחריותם של הגרמנים לאסון הנורא. את ההתנגדות של משפחות החללים מנסים הגרמנים להסוות בהבטחה לחשוף את תיקי החקירה. חשיפה כזו היא לא יותר מאשר זריית חול בעיני המשפחות והציבור הישראלי בכללותו. מה עדיין איננו יודעים על מחדלי הגרמנים בלילה ההוא בספטמבר 1972?

האם איננו יודעים, בין היתר, שהגרמנים החליטו להקריב את הביטחון האישי של הספורטאים לטובת משחקים שיתנהלו "בצביון שקט ושמח" כהגדרתם? שהכניסה למחנה הייתה קלה ביותר? לא היה כמעט תחום אחד שנחקר בהקשר למחדל הגרמני, שלא היו בו כשלים, חלקם בסדר גודל מפחיד. כך לדוגמה, אנשי היחידה הגרמנית המיוחדת ללחימה בטרור, שהיו אמורים להסתתר במטוס כשהם מוסווים במדי דיילים כדי להפתיע את המחבלים ולחסלם, החליטו "בהצבעה דמוקרטית" שהמשימה מסוכנת מדי ועזבו את המקום במהירות. כלי הרכב, הנגמ"שים, שהוקפצו לשטח עם תחילת הקרב, הגיעו באיחור רב כי “נתקעו בפקק תנועה".

רמת הצלפים הגרמנים הירודה יכלה לספק חומר לקומדיה נוסח לואי דה פינס, לולא התוצאות היו טרגיות כל כך. אלה הגיעו לעמדות שלהם בשעת הערב ללא ציוד לראיית לילה. הם ביקשו תאורת זרקורים כדי שיוכלו לזהות את המחבלים, אך האם איש מהגרמנים לא לקח בחשבון שהמחבלים יפגעו בזרקורים כדי להקשות על הצלפים? ואומנם, המחבלים ירו לעבר הזרקורים. רק בנס לא נגרמו אבידות נוספות בנפש מהירי שהתנהל אחר כך.

עד אז פדו הגרמנים כל חטיפת מטוס בכסף רב. ישראל הציעה את עזרתה בשיגור כוח מיומן שכבר הוכיח את יכולתו בפרשת מטוס סבנה באותה שנה. הגרמנים סירבו תוך ביזויו של ראש המוסד צבי זמיר, שנכח בעת הפארסה הגרמנית במינכן. מפקד המשטרה מנפרד שרייבר היה אמור בכלל להיות מודח עוד לפני האולימפיאדה בשל תקרית שבה נורתה בטעות בת ערובה בעוד השודד נמלט. נציגי הממשל ניהלו משא ומתן מחפיר וכושל עם המחבלים. זה היה מחזה משפיל ומעליב לראות את נציגיו מתרפסים בפני חבורת רוצחים שפלים, ואחר כך משחררים את שלושת המחבלים שנותרו בחיים. מדוע? כדי שלא יבצעו פיגועי נקם בשטחם.

לא זו אף זו, בחבורה הכושלת הזו השתלב גם נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, אוורי בראנדג', שהתעקש בכל תוקף לא להפסיק את המשחקים. 36 שנים קודם לכן הוא התארח אצל היטלר בברלין והקריב את ערכי הספורט על מזבח הפשיזם והרצחנות. ב־72' העדיף להקריב את ערכי הספורט הנעלים על מזבח הרווחים הכלכליים ונזקי הפסקת המשחקים.

הכותב הוא מרצה באקדמית גליל מערבי. מחבר הספר “סערת עלי ארצי, אירועים שהסעירו את ישראל"