בימים אלו אנו עדים להבדל התהומי בין שני סוגים של חברי כנסת: אלו שצוחקים כל הדרך אל הקלפי ואלו שמתמודדים בפריימריז. הסוג האחד חי בגן עדן, ואילו הסוג השני עובר שבעת מדורי גיהינום.
בני המזל נהנים מחופשת קיץ נטולת דאגות אי־שם על שפת הים, בעוד חבריהם מתרוצצים מותשים מכנס לכנס, ממתינים בסבלנות לתורם כדי להציג בפני פעילי המפלגה את מרכולתם האישית והאידיאולוגית, להקשיב למצוקותיהם, ובעיקר, להתחייב כי ימשיכו להוות כתובת זמינה במהלך הקדנציה. גם מי שאוהב את המגע עם השטח ועם הפעילים המסורים, חש בעומס העצום הכרוך בניסיון להגיע ולהרשים כמה שיותר בעלי זכות בחירה. זוהי משימה מפרכת, מתסכלת וסיזיפית.
אני לא מכיר חברי כנסת המתמודדים בפריימריז ונאלצים לעבור טירונות קרבית בכל פעם מחדש, שאינם מקנאים בחבריהם מ"חיל השריון", אלו שצריכים לחזר אחרי קול אחד בלבד - קולו של ראש המפלגה. הקנאה הזו נובעת מתחושת חוסר הוודאות, ומהחשש שמא כל ההשקעה, היזע וההתרוצצות יירדו לטמיון, אם לא יצליחו להתברג במקום ריאלי ברשימה לכנסת. ובכן, אני רוצה להרגיע את הקנאים ולחשוף אותם לכך שיש צרות בגן עדן.
בהגיעם לכנסת מתפקדים חברי הכנסת שצעדו מעדנות אל כהונתם כמכונות הצבעה רובוטיות עבור אדונם, שלתכלית זו הציבם ברשימה. בין הצבעה להצבעה מעבירים חלק מהם את הזמן בקידום נושאים הקרובים ללבם. אך אלה הן פעולות רשות. הן לא מעלות ולא מורידות לגבי מעמדם.
די בהצבעה אחת הסוטה מהקו, או אפילו אמירה אחת לא מוצלחת כלפי מנהיגם, כדי לגזור עליהם גירוש מגן העדן בתום הקדנציה (ע"ע: שי פירון, עפר שלח, יועז הנדל, אלי אבידר, יעקב פרי, אנסטסיה מיכאלי ועוד). איך הגדירה זאת יפה השרה אורנה ברביבאי, שאינה חשודה בענידת מדליון שעליו חקוק פרצופו של יאיר לפיד: "יש את בורא העולם ויש את יאיר לפיד".
לעומתם, חברי כנסת שצלחו פריימריז הם נבחרי הציבור ומשרתיו. מכל גוני הקשת הפוליטית: הליכוד והציונות הדתית מימין, העבודה ומרצ משמאל, וחד"ש, רע"ם ובל"ד מצד הנרטיב הפלסטיני האנטי־ציוני.
מפלגות שבהן מתקיימות בחירות פנימיות – הן גופים חיים. גופים שגם אם מנהיגם יפרוש מהזירה הפוליטית – ימשיכו לתפקד ולהתקיים. אלה גופים שבהם הנבחרים מקיימים קשר ישיר ורצוף עם ציבור בוחריהם, ומספקים להם דין וחשבון על שליחותם. הפעילות הפרלמנטרית או המיניסטריאלית של נציגי ציבור שנבחרו בפריימריז – נספרת. העיניים של הגוף הבוחר נשואות אל הנבחרים ובוחנות את פעילותם ותרומתם למדינה ולמפלגה. יש דיווידנדים על פעילות ועל השפעה ציבורית.
גם אם פעילותו או התבטאויותיו של נבחר ציבור לא נושאות חן בעיני ראש המפלגה – הוא עדיין יכול להיבחר על ידי ציבור בוחרים פנים־מפלגתי, שרואה בעין יפה את שליחותו. גם מי שלא בא טוב למנהיג המפלגה, יכול לקצור פירות על תפקודו כח"כ או כשר בממשלה ולהגיע בבחירות למקום גבוה ברשימה על אפו ועל חמתו.
לו יש עתיד הייתה מפלגה של ממש, אין מצב שעפר שלח היה מאבד את עולמו הפוליטי, רק משום שהציע ללפיד לקיים פריימריז. בבחירות דמוקרטיות בקרב מצביעי המפלגה שלח היה נבחר בנקל, בדיוק כשם שגדעון סער חזר ונבחר לצמרת הליכוד, חרף התנגדותו של נתניהו.
הדלת המסתובבת
ישראל היא אחת הדמוקרטיות היחידות בעולם שבהן חברי פרלמנט רבים אינם חייבים לתת דין וחשבון ליותר מאדם אחד, שהם תלויים בו ללא סייג.
מפלגות כמו יש עתיד, ישראל ביתנו, כחול לבן ותקווה חדשה, המרכיבות את גוש השינוי ומתנהלות כדיקטטורות לכל דבר – מתקשות להתמודד עם העובדה שהליכוד מפלגה דמוקרטית, תוססת ומלאת חיים פוליטיים. לכן, נציגיהן נטפלים למועמדים אזוטריים כאלה ואחרים. בדמגוגיה זולה הם מנסים ללעוג לתהליך הדמוקרטי, המאפשר לכל אדם הרשאי להציג מועמדות לכנסת להתמודד בפריימריז.
זו התנהלות פחדנית, צבועה ובזויה. בתוך ציבור ענק של למעלה מ־130 אלף בעלי זכות בחירה, בהחלט יכול להיות אדם שעבר על החוק ואף שילם את חובו לחברה ומעוניין להתמודד לכנסת. אין בכך כל פסול וגם לא סיבה ללעג. חוק יסוד "הכנסת" קובע מי רשאי להתמודד לכנסת כל עוד הוא עומד בתנאי החוק. אם אדם ראוי על פי חוק לשמש כח"כ – מדוע שלא יוכל להיות מועמד לח"כ?
הגישה הדמגוגית של מפלגות לא דמוקרטיות בעליל להשחרת מפלגה דמוקרטית בשל אנשים המבקשים להיבחר באמצעותה לכנסת – לא רק פוגעת בדמוקרטיה, אלא גם מצביעה על כשל מוסרי. היא שולחת מסר לאנשים שעברו עבירה בעבר וחזרו למוטב, שלעולם ועד יתהלכו בינינו עם אות קין. לעולם לא תחול התיישנות על מעשיהם הנלוזים. לעולם ועד הם יישפטו על פשעם ולא יוכלו לפתוח דף חדש בחייהם.
במדינת ישראל גם אסירים זכאים להשתתף בתהליך הדמוקרטי. כמצביעים. אבל גם אם עברו עבירה שיש עמה קלון – תוקפו פג, במרבית המקרים, כעבור שבע שנים. החוק קובע ששבע שנים של חיים נורמטיביים הן זמן מספיק כדי לקבל אדם חזרה לשורות החברה הבריאה ולשכוח לו את עברו.
מכאן ואילך למעשה, נמסרת ההחלטה אם להעניק למתמודד כזה סיכוי לפעול בבית הנבחרים – לבוחרים. הם יכולים להחליט שאדם פלוני עשה תפנית מלאה בחייו – ולהעניק לו קרדיט בשל התנהלותו ומעשיו לאורך שבע שנים. ביהדות מצאנו ששודד כיפתח הגלעדי הפך לשופט בישראל ולמנהיג העם למרות עברו המפוקפק. מצאנו שריש לקיש, שהיה מלסטם את הבריות, הפך לאחד מחכמי ישראל ולגיסו של רבי יוחנן.
רק מפלגות נקיות וצחות מלובן כיש עתיד יכולות לפסול מתמודדים במפלגות אחרות בשל כתם בעברם ששום אקונומיקה לא תסיר ושום אקט תרומי לא יוכל לכפר עליו. הן חוגגות גם כל כתב אישום רעוע ומטופש, שלא ברור כלל כיצד הגיע לעולם – כדי לקעקע את ההליך הדמוקרטי בליכוד. הן מסוגלות "לגייס" לטובת ההצגה הדמגוגית אפילו חציית כביש ברמזור אדום או שלא במעבר החציה. הכל הולך.
איפה עוצרת המוסרנות הזו? הטהרנות נבלמת בכל הקשור ליצירתה ותחזוקתה של קואליציית רק לא ביבי. בשביל לקיים אותה אין בעיה לחבור למפלגה כמו ישראל ביתנו, שחרף העובדה שנבחריה נבחרו פה אחד על ידי אביגדור ליברמן, שבעצמו הורשע בעבר – רבים מהם ביצעו עבירות חמורות על החוק וריצו או מרצים את עונשם בכלא.
בשביל לקיים את הקואליציה הזו, אין ולא הייתה בעיה ליצור ברית אחים של שקר עם נפתלי בנט, שהפר את כל הבטחותיו לבוחרים למען בצע כיסא. גם לא הייתה בעיה ליהנות מתופעות פגומות של עריקת חברי תקווה חדשה מהליכוד, שלא נעשתה על רקע אידיאולוגי, אלא מתוך צורך פוליטי ו/או יצר נקמנות.
בעוד הם מתעלקים על מתמודדים בליכוד שחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים מגדיר כי זכותם האזרחית להיבחר לכנסת – אין להם בעיה ליהנות מהשמצות וניתוחי אופי, המתבצעות על ידי ראש הממשלה לשעבר שהורשע בשוחד, המקבל במה של כבוד בערוצי הטלוויזיה חדשות לבקרים. הוא דווקא הפך עבורם למקור סמכות איכותי להפניית אצבע מאשימה כלפי הליכוד ונתניהו בסוגיות של ניקיון ציבורי. הם לא חיכו שבע שנים. אפילו לא דקה. הדלת המסתובבת בין כלא רמלה לבין אולפני הטלוויזיה הייתה הכי טבעית לנציגי ממשלת השינוי. הילכו מוסר כפול וצביעות יחדיו – בלתי אם נועדו?
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד