אירועי הימים האחרונים הוכיחו לנו שוב שרצועת עזה היא אחת הבעיות הגדולות המעיקות עלינו זה שנים רבות, שעדיין לא נמצא להן מזור.
מה לא נאמר ונכתב על הבעיה העזתית שמונחת על גבה של ישראל כדבשת כואבת זה עשרות שנים? יש שתוהים: מדוע ראש הממשלה המנוח מנחם בגין לא העביר את רצועת עזה למצרים במסגרת הסכמי השלום שנחתמו עם מצרים ב־1979? הרי המצרים שלטו בה עד 1967.
זו הייתה טעות היסטורית. באותו הסכם המצרים התעקשו לקבל כמה עשרות מטרים באזור טאבה, אבל על עזה, רפיח, חאן יונס וכל מה שסביבן - שטח של 356 קמ”ר - המצרים ויתרו. לא רק שוויתרו, כאשר עלתה במסגרת דיוני השלום בעיית עזה והוצע למצרים לקבל אותה חזרה לחיקה, המצרים טענו: “לא ניתן להכריח אף אחד לקבל מתנה שהוא לא מעוניין בה”, כך נותרנו עם הרצועה, גידול ממאיר שהולך וגדל.
מאז קום המדינה קלטה רצועת עזה עשרות אלפי פליטים ערבים שברחו לשם. מחנות הפליטים הצפופים, ללא תנאי קיום אלמנטריים, היו ל"חממה", שיצרה שנאה ורצון עז לנקמה במדינת ישראל הצעירה, שכביכול גזלה את ביתם־רכושם. בתמיכת ובחסות הממשל המצרי ששלט ברצועה נולדו אז “הפדאיונים”, טרוריסטים פלסטינים שיעדם נקמה בישראל והחזרת כבודם ואדמותיהם באמצעות פעולות רצח, חבלה, גזל ושיבוש החיים בישראל.
בתחילת שנות ה־50 כמעט שלא היה יום שבו אותם פדאיונים לא פעלו נגד חיילים ואזרחים. לא אחת הם הגיעו עד לב המדינה. כמענה לאיום הזה הקימה אז המדינה את חגורת המגן והביטחון סביב רצועת עזה: קיבוצים והיאחזויות נח”ל כמו נחל עוז, כפר עזה, ארז, כיסופים, עין השלושה, זיקים, כרם שלום, ניר עוז, מפלסים. אלו היו למגן חי מול הטרור. במקביל, צה”ל הגיב אז בפעולות תגמול נגד מחנות הצבא המצרי ברצועה. אלו הובילו לשקט זמני ברצועת עזה, ששרר שם מ־1956 עד 1967, כשהמצרים סילקו משם את משקיפי האו”ם ערב מלחמת ששת הימים.
השנים שבהן שלטה ישראל ברצועה - מ־1967 עד 1993 - היו שנים קשות, מלוות בפעולות טרור נגד צה”ל ונגד היישובים היהודיים בגוש קטיף. אחרי פינוי היישובים היהודיים במסגרת ההתנתקות מרצועת עזה, לצד ההשתלטות של חמאס על הרצועה, החל עידן טרור הרקטות ובניית מנהרות ליישובי העוטף, שהפכו את תושבי העוטף לבני ערובה של חמאס, ואותו למי שמכתיב את סדר היום במדינה. עם כל הכבוד ליכולות הצבאיות של ישראל, הן לא הצליחו לשנות את המציאות הקשה של תושבי הדרום.
השאלה שחייבת להישאל בימים אלה של מבצע “עלות השחר” היא: מה הלאה? הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהבין שמבצע צבאי וכיפת ברזל לא יפתרו את בעיית עזה. זו חבית נפץ שתמשיך להתפוצץ. כדי לפתור את הבעיה הזו דרושה מנהיגות ישראלית שחושבת על פתרונות מקוריים.