חיסולו של מנהיג אל-קאעידה איימן א־זוואהירי בידי האמריקאים הוא הישג חשוב במלחמה בטרור האסלאמי - וגם הרמזים פה ושם כאילו הפעולה ועיתויה היו מושפעים משיקולים פנים-פוליטיים איננה מפחיתה מההישג (והוא הדין לגבי מבצע "עלות השחר"). עם זאת, עצם העובדה שא־זוואהירי התגורר במשך תקופה ארוכה באין מפריע בקאבול, בירת אפגניסטן, מוסיף סעיף נוסף לגיליון הכישלונות של ארצות הברית במדינה הזאת.
"לחמאס יכולות פי מאה, לחיזבאללה פי אלף": התרחיש המדאיג בעימות רב זירתי
א־זוואהירי, יורשו של אוסמה בן לאדן, היה המוח האסטרטגי של הארגון ואחד ממנסחיה של "הצהרת הג'יהאד נגד יהודים וצלבנים", שסימנה את אמריקה כאויבתו הראשית של האסלאם. אף שהמעמד היחסי של אל-קאעידה בהשוואה לארגוני טרור אחרים, ובפרט דאע"ש בתקופתו, כאילו פחת, האסטרטגיה שלו בהקמת רשת של גופים אוטונומיים במקומות שונים הרחיבה את האפקטיביות שלו על מפת הטרור העולמית ולמעשה הגדילה את מספר פעיליו.
לא ידוע עדיין מי יהיה יורשו של א־זוואהירי וגם לא אם הארגון ימשיך באותה דרך או יאמץ אסטרטגיה שונה, אך ברור שאל-קאעידה לא ייעלם. אל-קאעידה איננו ארגון הטרור האסלאמי והערבי היחיד כמובן, וארגון "המדינה האסלאמית" הקרוי דאע"ש, שראשיתו בפורשי אל-קאעידה, הוא הידוע והפעיל ביניהם - והגם שנחל כישלון בשדות הקרב בעיראק ובסוריה ומנהיגיו חוסלו זה אחר זה - הוא ממשיך בפעילותו.
הטרור מוגדר בדרך כלל כאלימות נגד ציבור או קבוצת אנשים להשגת מטרות פוליטיות, אידיאולוגיות, דתיות, אתניות וכיו"ב. על פי אפיונים אלה, הטרור מוכר להיסטוריה מאז המהפכה הצרפתית והוא איננו בבחינת תופעה חדשה או חולפת - אלא שבעידן האסלאם הפוליטי הוא הפך למציאות גיאו־פוליטית ואסטרטגית ששינתה גם את הגישות המקובלות למדיניות הביטחון בעולם.
אם מדיניות הביטחון הייתה מושתתת בעבר בעיקר על היכולות ההגנתיות וההתקפיות באמצעים צבאיים שונים כלפי אויב פוטנציאלי שהוא מדינה, הרי כשהאויב המאיים על הביטחון הוא לא מדינה ממוסדת אלא ארגון טרור שפועל לפי שיטות וחוקים אחרים ומנהל את מלחמתו בעיקר ובמכוון נגד אוכלוסיות אזרחיות ולא נגד צבאות ממוסדים - המצב שונה, וגם המערכה הישראלית הנוכחית נגד הג'יהאד האסלאמי היא דוגמה לכך: איפה בדיוק נמצא האויב? מהם הכלים שלרשותו? מהי שרשרת הפיקוד? מהי היערכות הכוחות שלו? ובעיקר, איך באמת ניתן לשתק את פעילותו לזמן ממושך, ומה תהיה תוחלת המבצע בהיעדר מדיניות כוללת?
נובע מכך, בין היתר, שמוסדות בינלאומיים שונים שדורשים ממדינות המגינות על אזרחיהן מפני טרוריסטים להקפיד על אמנות ז'נבה למיניהן, פוגעים, לפעמים ממניעים פוליטיים, בחובתה הראשית של כל מדינה - להבטיח את ביטחון הציבור. יתרה מזאת, מלחמה אפקטיבית בטרור גם עלולה ליצור בעיות וסתירות למדינות כמו ישראל שמנסות לגשר בין חובתן הנ"ל לעקרונות המשפטיים והדמוקרטיים שלהן, קל וחומר כשמדינות או רשויות שלטוניות שונות שמהן פועלים ארגוני הטרור הן סייעניות טרור בעצמן.
הנשיא ג'ורג' וו. בוש הגדיר בזמנו לא רק את מי שעוסקים בפועל בטרור אלא גם את כל מי שנותנים לו מחסה, מימון או סיוע אחר, כ"ציר הרשע" ואף שממשל אובמה שבא אחריו הסתייג מההגדרה הזאת, הרלוונטיות שלה רק הולכת וגוברת. הדוגמה המובהקת ביותר מבחינה זאת היא איראן, מדינת טרור לכל דבר ועניין שפועלת הן במישרין והן באמצעות ארגונים שלוחים כגון חיזבאללה, החות'ים, הג'יהאד האסלאמי ואחרים, שהעניקה מסתור לפעילים של אל־קאעידה ומאיימת בהשמדת עם ומכשירה את הכלים לכך - אך גם הרשות הפלסטינית של אבו מאזן שהתשלום למחבלים הופך אותה לאפולוגיסטית ואולי אף לסייענית לטרור - וכמובן מדינת עזה שבשליטת חמאס.
בספר שראה אור בשנה שעברה, "עידן הבינה המלאכותית: והעתיד שלנו כבני אדם", מתייחס הנרי קיסינג'ר, אחד משלושת כותביו, לדילמות הביטחוניות המתעוררות בשל כך - לרבות אפשרות ההפצה המהירה בין גורמים טרוריסטיים של אמצעים מתקדמים כמו סייבר, טילים "חכמים", מל"טים, וכו' - ודבריו מצביעים על כך שבעוד שבמלחמה הקרה האסטרטגיה, כולל הגרעינית, של המעצמות נשענה על הרתעה הדדית, לא ברור אם זה יהיה רלוונטי גם לגבי גורמים לא מדינתיים כמו ארגוני הטרור, ומכל מקום, כפי שהוא כותב, חל שינוי יסודי במושגים המסורתיים של הביטחון.