קלמן ליבסקינד ביקש בטורו "הנכבה לא היתה אירוע עצוב, היא היתה אירוע משמח" (כן, כך במקור!) לערער על חשיבות חשיפתם של מאות עמודי פרוטוקול ממשפט טבח כפר קאסם בעקבות מאבק משפטי שניהל מכון עקבות, ואגב כך לחבוט בארגוני זכויות אדם – ומכון עקבות בתוכם – ולהטיל ספק ביושרתי כהיסטוריון. ליבסקינד אמנם מודה ש"טוב שדברים יוצאים החוצה" ומאשר בנדיבותו כי אין סיבה שחומר שכזה יישאר סגור – אבל מפריע לו הפרסום הרב. מדוע? מכיוון שלשיטתו, "על סיפור כפר קאסם אין בחברה הישראלית ויכוח". לדבריו, לא מדובר על "חדשות שמשנות באופן מהותי את מה שידענו קודם... כולנו, כאמור, ידענו גם לפני הפרסום הזה שמה שנעשה בכפר קאסם היה רע מאוד".
לו היה ליבסקינד עושה את עבודתו ברצינות וקורא את התיעוד החדש שנפתח, או מתעדכן בהליך המשפטי, הוא היה מגלה במהרה שנציגי המדינה התנגדו במשך שנים לחשוף את התיעוד – בדיוק משום שהוא כולל מידע חדש. החומרים שנפתחו עתה לעיון מלמדים על המרחק הרב בין הסיפור הרשמי על שאירע בכפר קאסם באוקטובר 1956, לבין האמת ההיסטורית. בעוד שבנרטיב הרשמי הישראלי מדובר על מספר חיילים שביצעו פקודה בלתי חוקית בעליל, הפרוטוקולים שנחשפו מאפשרים לנו להתוודע אל אחורי הקלעים של אותו יום. מאות עמודי הפרוטוקול שנחשפו עוסקים ב"תוכנית חפרפרת" שעמדה ברקע לטבח.
גבריאל דהאן, מפקד המחלקה שהוצבה בכפר, סיפר לבית המשפט: "פקודת מבצע זאת ['חפרפרת'] היתה מכוונת נגד תושבי הכפרים הערביים שצוינו בה כאויב... התכנון למעשה היה להשאיר את הצד המזרחי [של הכפר] פתוח על מנת שיוכלו לברוח לירדן אם ירצו וכמה שירצו. בסיור עם המ.פ בקשר לתכנון הפקודה ב-27 באוקטובר 1956 [יומיים לפני הטבח], נאמר לי בפירוש על ידי המ.פ שהכוונה היא להתפטר מהמיעוטים, ולכן אנחנו משאירים להם את הצד המזרחי פתוח. נאמר לנו שנוהל בפתיחת אש לצורכי מבצע זה יבוא מאוחר יותר". כשחיים לוי, מפקד הפלוגה, נשאל בבית המשפט "מה הקשר בין בריחת הערבים ובין פקודה להרוג כל מי שיימצא בחוץ?", ענה: "הקשר הוא שייתכן שכתוצאה מכך חלק מהאוכלוסייה תיבהל ותחליט שיותר טוב להיות בצד השני". דברים דומים חזרו ואמרו חיילים וקצינים לאורך המשפט. כל אלה הם בהחלט פרטים חדשים עבור הישראלי הממוצע, אבל את כל זה ליבסקינד כנראה ידע משיעורי האזרחות בבית הספר.
אינני מכיר את ליבסקינד ואינני יודע מהיכן הוא מקבל את ידיעותיו, אבל כשהוא כותב: "על סיפור כפר קאסם אין בחברה הישראלית ויכוח", ברור דבר אחד: הוא לא כולל בה את האזרחים הפלסטינים. דווקא טבח כפר קאסם הוא אירוע שבו יש הבדל בין הסיפור הרשמי לבין מה שידעו לספר תושבי כפר קאסם כבר שנים רבות. רוב מוחלט של היהודים לא יודעים דבר וחצי דבר על תוכניות גירוש ועל מבצע חפרפרת. אין סיבה שהם יידעו: לא מלמדים אותם על כך בבתי הספר או בשיעורים בצה"ל, ועד לפני ימים אחדים כל התיעוד אודות "חפרפרת" היה חסוי. לו ליבסקינד היה פוקד את המוזיאון בכפר קאסם הוא היה רואה שיש בו חלק שמוקדש לתוכנית חפרפרת.
התלבטתי אם להגיב לטור שכותרתו "הנכבה היא אירוע משמח", שמבהירה כי ליבסקינד חי במדינה שבה יש יהודים בלבד. את האזרחים הפלסטינים – שכניו, רופאיו, קוראיו – קורבנותיה של הנכבה, הוא לא סופר. הפעילות של מכון עקבות היא במידה רבה סירוב להשתתף במשחק סכום אפס שליבסקינד ואחרים מציעים. לתפיסתנו, הנכבה, או טבח כפר קאסם, הם חלק מההיסטוריה שלנו. הזכות להכיר את העבר היא זכות המוקנית לכולם – יהודים וערבים. העבודה של מכון עקבות מבוססת על תפיסה עקרונית הרואה בהכרת העבר, בחתירה לפתיחה של חומרים ארכיוניים, ובחיזוק של שיח ציבורי המבוסס על תיעוד היסטורי ועל עובדות – מרכיבים חיוניים. למען כל אלה נמשיך לפעול ולהיאבק.
הכותב הוא היסטוריון וחוקר במכון "עקבות"