אכן, יש בעיה אמיתית עם הדרך שבה רשויות המדינה מבינות ואף מיישמות את ההגנה הנחוצה על קורבנות פשיעה בישראל. שמעתי בשבוע שעבר בחדשות 12 את הראיון של גיא פלג עם הפרקליטה עו"ד יהודית לייבה. בראיון זה, בנחישות רבה מסבירה עו"ד לייבה מדוע קיבלה החלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד ידוענים מענף הכדורגל שקיימו יחסי מין עם קטינות.
שלל נימוקיה אינם אוחזים מים. למעשה, הראיון הציג כיצד פרקליטה מפרשת הוראות ברורות בחוק העונשין בניגוד לכוונת המחוקק ובניגוד לנוסח המפורש של החוק, כאילו צריך לחפש תירוצים ופרשנויות המסכלות את מטרת החוק.
בתקופת היותי חבר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הובלתי את חקיקת סימן ה' בחוק העונשין, שהוא פרק עבירות המין. אחת מהמטרות הייתה להגן על קטינות מפני יחסי מין של ניצול על ידי מבוגרים, המנצלים את גילן ומשתמשים ביתרון פסול כזה או אחר שיש להם. החוק קובע באופן ברור שאם מדובר בקטינה בטרם מלאו לה 14 שנים, אפילו קוימו יחסי המין בהסכמתה, העונש הוא מאסר של 16 שנים. באשר לקטגוריית הגיל שבין 14 ל־16 שנה, קובע סעיף 346 לחוק עונש מאסר של 5 שנים.
החוק לא אומר שקביעת הגיל של הקטינה נעשה על ידי הקטינה עצמה בהצגת גילה. לשון החוק אבסולוטית, ולא במקרה; היא אבסולוטית שכן החוק מחייב את הגבר לבחון בקפידה אם מלאו לנערה 16. הגבר הוא החייב לברר, ומוטלת עליו החובה לברר את גילה האמיתי של הקטינה. איך הקטינה מציגה את גילה אינו הקריטריון.
בתהליך החקיקה, היה ברור לנו שקטינות עשויות במצבים מסוימים להטעות באשר לגילן, ושאם הן מציגות את גילן לא נכון, אין זה פוטר מהרשעה. הטעיה באשר לגיל יכולה להיות רלוונטית לעניין קולת העונש ולא לעצם ההרשעה. על פי הפרשנות המוטעית של עו"ד לייבה, שחיפשה נימוקים למה לא להגיש כתב אישום, קטינות לא יהיו מוגנות. בנסיבות כאלה ואחרות עלול להיות לקטינות אינטרס להטעות באשר לגילן, אך אנו רוצים להגן עליהן גם בנסיבות אלה. בחוק לא נאמר שגיל הנערה נקבע על פי הצהרתה. זו פרשנותה השגויה של עו"ד לייבה.
מדוע אני נדרש לעניין זה? כאשר מופיעה פרקליטה, המייצגת את פרקליטות המדינה, עלול להתקבל הרושם שהדרך שבה היא מציגה את הוראות החוק היא הנכונה. כך היא עלולה להטעות את הציבור וגם חלק מהמשפטנים, וגם למוסס את הכוונה האמיתית של המחוקק, שרצה לפרוש הגנה על נערות שטרם מלאו להן 16.
ובעניין אחר: אחרי שמספר פעמים נכשלה המשטרה בהגנה על נשים, שהפכו לקורבנות רצח על אף אזהרות קודמות ותכופות, רוצה המשטרה לשכנע אותנו שהיא עושה פעולות מניעה, ומחייבת אישה בסכנה להיכנס למוסד שבו חוסות נשים מוכות.
גישה זו לא עומדת במבחן ההיגיון והיא פסולה. אם קיים חשש אמיתי לכך שאישה עלולה להירצח, חייבות להיות ראיות המצביעות על מקור הסכנה. איך אפשר להניח שאישה נמצאת בסכנה אם אין תשתית עובדתית המצביעה על יחיד או קבוצת אנשים העלולים לבצע את מעשה הרצח? ואם אכן זה המצב, מדוע אין המשטרה מגיעה אליהם? מדוע אין היא משקיעה את עבודתה כדי לאתר את הרוצח בפוטנציה על מנת לעצור אותו ועל מנת לבודד אותו? הלא גם איום ברצח הוא עבירה פלילית.
לא יכול להיות שאדם יהווה איום לביצוע מעשה רצח מבלי שהמשטרה תעשה כל שביכולתה להגיע אליו כדי לנטרלו. אולי הגיעה השעה שמשטרת ישראל, במקום להעניש את מי שעלולות להיות קורבנות, תשקיע את משאביה כדי לאתר את אלה המהווים סכנה לחיי אחרים.
המקרה, שזכה לכיסוי בתקשורת, לא נשפט כראוי בביקורת הציבורית. בית המשפט תמך בהחלטת המשטרה לכפות על האישה המאוימת להיכנס למוסד (לפני שהגישה ערעור שהתקבל). אבל לא התקיים דיון שצריך להתקיים: כיצד עובדת המשטרה על מנת שהמאיימים ברצח יהיו מושא עבודתה וחקירתה, ושהיא תגיע אליהם קודם שהם מבצעים את הפשע הנתעב ביותר.