אינני יודע, אבל יש לי תחושה שבכרמים שבנות ירושלים היו מחוללות בהם עם בגדי לבן שאולים, לא חוללו בנות עם צרכים מיוחדים. בנות עם תסמונת-דאון, בנות על הרצף האוטיסטי ועוד. ואולי כן? ואם כן, והן כן חוללו, מה גרם לעולם השידוכים, במשך מאות שנים, לדלג עליהן ועליהם?

לאהוב ללא גבולות: ההצגה שמראה את החיים לצד הקשיים של אנשים עם מוגבלויות
"כרבע ממספר האנשים עם מוגבלות מתקשים למצות את זכויותיהם"

'חג האהבה' כפי שהוא מכונה בעגה הישראלית, פוסח גם היום על כ- 17% מהאוכלוסייה למעלה ממיליון וחצי אנשים! (אנשים עם מוגבלות בישראל, עובדות ומספרים על פי ג'וינט ישראל) שחגיגת החיים פוסחת עליהם על פי רוב. אנשים ונשים אלה הם כמונו ממש, הפסוק 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו', חל עליהם לא פחות מאיתנו. 

כל כך נאה המסורת העתיקה של העם היהודי, שבה בנות ירושלים היו רוקדות בבגדי לבן אותם היו משאילות. כך שהעשירה שיכלה להרשות לעצמה להגיע עם בגדים יקרים והענייה שבקושי גמרה את החודש לבשו את אותם בגדים. הרגישות הזו של המסורת שלנו לכבודה של האישה ולכבודו של כל אדם, צריכה להיות נר לרגלינו גם בהתייחסות לאדם עם מוגבלות. 

פעמים רבות אני נשאל (ואני מזועזע מהשאלה): "אתה בטוח שהם רוצים את זה כמונו? אולי הם רוצים?". ריצ'ארדס (2006) מראה שלאורך כל ההיסטוריה רווחות עמדות שליליות לגבי מיניותם של אנשים עם מוגבלויות. אלוני (1998) מצביעה על החרדה של ההורים מלהתייחס למיניות של ילדיהם הבוגרים עם צרכים מיוחדים ושכתוצאה מכך הם 'מתנקים' (מלשון תינוקיות) אותם. באלאן (2011) מראה שהחברה תופסת את האנשים והנשים הבוגרים עם צרכים מיוחדים כ"ילדים נצחיים", שהם 'תמימים מינית'. 

מאידך מחקרים רבים מצביעים על כך שזוגיות ונישואין של אנשים עם צרכים מיוחדים כולל מוגבלות שכלית התפתחותית, מוכיחים שהצורך באינטימיות איננו פוסח עליהם, שחיים זוגיים משפרים בצורה משמעותית את איכות החיים שלהם. לוויתן (1990) אף הראה שאחוז הגירושין של זוגות עם צרכים מיוחדים נמוך משל כלל האוכלוסייה, עד כדי כך. (על כל זה בהרחבה בספר שערכתי 'לפרוץ את חומת הזכוכית', בהוצאת ידיעות אחרונות). 

אחרי כל זה, האם הדעת סובלת ש-92% מהאנשים והנשים עם מוגבלויות חיים בבדידות. הרי גם כך הם בודדים וחיים בשולי החברה, האם לא מגיע להם לממש את הצורך הכל כך יסודי של זוגיות ומשפחתיות. 

אך הדרך עוד רבה. אנשי מקצוע, על פי רוב, לא מיומנים לעסוק בהכנת ובליווי זוגות עם צרכים מיוחדים. יתרה מכך, הרווקים, הרווקות והוריהם משוכנעים 'שזה לא בשבילם'. במסיבת אירוסין של זוג עם צרכים מיוחדים שהובלתי, אמר לי אחד המשתתפים: "זה מאד מרגש, אבל זה לא בשבילי".  

פעמים רבות, אנשים מגיבים ואומרים "זה כל כך חשוב, וצודק" ואז הם לוקחים נשימה ושואלים בהיסוס: "אבל מה יקרה אם יהיו להם ילדים?". ואני שואל: מי אמר שבאופן גורף הם לא יוכלו לגדל ילדים? האם כל ה'רגילים' מסוגלים ומצליחים לגדל ילדים?, אבל הבה ונניח לצורך הדיון שבדרך כלל זה בלתי אפשרי. האם זו סיבה למנוע מהם זוגיות, משפחתיות, אינטימיות? כמובן שלא ננקוט בצעדים המחפירים שננקטו בארה"ב שבה עיקרו בכפיה 60.000 נשים בין השנים 1927-1957 וכן בשבדיה ועוד. 

'חג האהבה' מחייב אותנו כמו כל חג במעגל השנה היהודי, לא רק לשמחה וסיפוק, אלא גם לחשבון נפש. האהבה שייכת לכולם, נזכור זאת.

הכותב הינו יו"ר עמית של צהר.