דומה שכבר הפסקנו לספור את המבצעים הצבאיים של מדינת ישראל מול ארגוני הטרור ברצועת עזה. ובכל זאת משהו מהותי מבדיל בין המבצע האחרון לבין כל אלו שקדמו לו בעבר.
המכנה המשותף לכל המבצעים הקודמים היה זהה כמעט לחלוטין: את היוזמה נקטו כמעט תמיד ארגוני הטרור בעזה, והם קבעו את התזמון ואת משך הלחימה. תגובת ישראל ברוב המקרים, למעט במבצע צוק איתן, הייתה ממוקדת ומכילה כדי לא להרחיב את הלחימה ובמידה מסוימת להמשיך לשמור על שלטון חמאס ברצועה מסיבות לא הגיוניות. המבצע הנוכחי, לראשונה זה שנים, ניזום על ידי צה"ל, ויעדיו הוגדרו היטב על ידי הדרג הביטחוני והפוליטי. לראשונה זה שנים ארוכות הצליחה ישראל להפתיע את הצד השני ביוזמה צבאית שלא הגיעה כתגובה למהלך מבצעי שלו.
את המבצע האחרון נגד הג'יהאד האסלאמי ניתן לנתח מזוויות שונות ורבות, אבל ראוי להתמקד בשתיים החשובות ביותר. זו הביטחונית המתייחסת לאפקט ההרתעה הישראלי, וזו הפוליטית המתייחסת לחופש המנהיגות בתהליכי קבלת ההחלטות. בהיבט הביטחוני, משרת המבצע האחרון באופנים מוצלחים מספר אינטרסים חשובים ביותר, כאלו שהוזנחו שנים רבות על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן.
האופן הראשון הוא נקיטת יוזמה התקפית ומהלך מבצעי מול תגובתיות מכילה. בהיבט הזה חשוב להבין כי אפקט ההרתעה הישראלי נשחק עד דק בשנים האחרונות על רקע הבנת ארגוני הטרור כי למרות כוחו הרב של צה"ל, הרי שאין הוא נוקט יוזמות מבצעיות וצבאיות בעיקר משיקולים פוליטיים כאלו ואחרים של הדרג המדיני. עצם העובדה כי לראשונה זה שנים לקחה ישראל את המושכות לידיה ויצאה למבצע יזום בהפתעה גמורה, שינתה את המשוואה שלה הורגלו עד כה ארגוני הטרור ברצועת עזה. לא עוד המתנה למתקפות טילים או פיגועים מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי, לא עוד תגובתיות רופסת ומכילה כבעבר, לא עוד חשש מפני ירי טילים ורקטות כתגובה למהלך ישראלי.
האופן השני הוא פגיעה שיטתית בשדרת הפיקוד של ארגון הטרור. כחלק מהיוזמה וקביעת התזמון של המבצע, שולבו במהלך הפתיחה שלו מהלכי סיכול ממוקד נגד ראשי הזרוע הצבאית של הארגון ברצועה. במקביל בוצעו מעצרים וסיכולים של ראשי הארגון גם ביהודה ושומרון. המהלך הזה שיבש לחלוטין את יכולת ההתארגנות המבצעית של הג'יהאד האסלאמי ואת יכולתו לבנות מהלך התקפי מאורגן לאורך זמן. לסיכולים הממוקדים ישנה חשיבות אדירה בלחימה מול ארגוני הטרור, שכן אף כי אינם משמידים לחלוטין את יכולתו של הארגון להילחם, הם מעכבים יכולות אלו, גורמים נזק רב לאפשרות שלו לשקם את עצמו מבחינה מבצעית, וזורעים פחד ובהלה בקרב ראשי הארגון, המוצאים עצמם עסוקים בבריחה ובהסתתרות במקום לנהל את הלחימה ולפקד על אנשיהם.
האופן השלישי הוא הונאה והפתעה. יכולתו של המודיעין לזהות ולאתר את ראשי הארגון ולוחמיו גבוהה יותר בעתות רגיעה, שכן האויב אינו מסתתר בדרך כלל ומרגיש חופשי לפעול. מרגע שהחל מצב לחימה, יורדים כל ראשי הארגון למחתרת ומסתתרים מחשש לפגיעה בהם. מסיבה זו יש לאלמנט ההונאה וההפתעה משמעות עצומה לגבי יכולת הצבא והשב"כ להגיע אל ראשי הארגון ברגעי הפתיחה של המבצע ולא במהלכו.
מרגע שנקטה מדינת ישראל פעם אחת מהלך מהסוג הזה, יידרש הצד השני למחשבה מעמיקה באשר לאופן פעילותו העתידי, שכן מעתה לא יוכלו עוד ראשיו לחוש ביטחון גם בעתות רגיעה ובין מבצעי הלחימה.
האופן הרביעי הוא הבלטת איכות ועומק המידע המודיעיני. מהלכי הסיכול במבצע הוכיחו שוב לאויב כי בידי ישראל יכולות מודיעיניות מצוינות ויכולת לאתר כל פעיל ומפקד במקומות המסתור שלהם. אלמנט זה מוסיף באופן דרמטי לאפקט ההרתעה העתידי מול רצועת עזה.
האופן החמישי הוא יכולת ההבחנה בין הארגונים ופעילות נרחבת בכמה זירות במקביל בעזה וביו"ש. יכולתה של מערכת הביטחון להבחין בין הפעילים השונים, ולהטיל את האחריות במדויק על הגורם האחראי לכל פיגוע או אירוע, היא משמעותית ביותר ביצירת ההרתעה וההבנה בצד השני בנוגע לעומק מידת החדירה הישראלית ולחוסר היכולת להסתתר.
האופן השישי הוא שדרוג דרמטי ביכולות ההגנה לאור השיפורים במערכת כיפת ברזל. העלייה ל־95% יירוט של רקטות מחזקת משמעותית את ביטחון העורף ומאפשרת ללוחמי החזית מרווח נשימה וטווח זמן ממושך לביצוע הלחימה, ללא לחץ מהעורף האזרחי, אשר יכול להמשיך לשמור על שגרה מסוימת.
החלטות אסטרטגיות
בהיבט הפוליטי ראוי להתעכב על עניין שפרשנים מסוימים התייחסו אליו בציניות, אולם הוא משמעותי ביותר. כאשר ממשלה כלשהי מתפקדת ושורדת על חודו של קול או חבר כנסת אחד כזה או אחר, וזה המצב בישראל לאורך שנים ארוכות, אין ביכולתה לקבל החלטות משמעותיות ואסטרגיות. במקרה כזה תמיד יהיה ראש הממשלה מחושק מחשש לנפילת ממשלתו והתפרקות הקואליציה.
זו אחת הסיבות המרכזיות, גם אם לא היחידה, לכך שלא התקבלו החלטות דומות בעבר. המציאות הפוליטית הנוכחית זימנה לראש הממשלה ולשר הביטחון הזדמנות יקרה מפז ליטול יוזמה ולקבל החלטה אמיצה שאינה חוששת מהתפרקות הממשלה, שכאמור כבר נפלה ממילא, ואינה צריכה להביא בחשבון עימותים פוליטיים פנים וחוץ מפלגתיים. הלקח הזה חייב ללמד אותנו שיעור נוסף בצורך החיוני לשנות את שיטת הממשל בישראל ולבנות מערכת פוליטית יציבה, שבה לראש הממשלה כוח ואורך נשימה לקבלת החלטות מנהיגותיות חשובות. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא יו"ר מועצת העם החדשה, בכיר שב"כ לשעבר ופרשן לענייני ביטחון