אי אפשר להתעלם מגל תאונות הדרכים אשר נחת עלינו לאחרונה. מספר כה גדול של קורבנות במספר ימים הוא תעודת עניות מדכאת לכל משרדי הממשלה שעליהם מוטלת האחריות בנושא. וטוב גם עשה ידידי גדעון רייכר, שהתייחס לכך ברשימתו האחרונה במדור הדעות של עיתון זה.
בתקופת עבודתי בשירות הציבור, כיהנתי בכמה תפקידים אשר עסקו בתאונות הדרכים בישראל ובטרגדיות האיומות שהן גוזרות על משפחות רבות. רשויות מדינה מתקשות להתנער מדרך חשיבה מאובנת, ויש גם קהות חושים מוזרה במערכת המשפט. אין אנו מתמודדים עם היעד של השמירה על החיים על פי משקלו וחשיבותו לחברה. מספיק רק לחשוב על אם המאבדת את בתה כדי לחוש ולו במעט מהי עוצמת הטרגדיה של הקטל בדרכים.
אין מדובר בגל של תאונות אשר הגיע אלינו במפתיע ויצר התעניינות תקשורתית בת חלוף. מדובר בפרי באושים של מחדלים נמשכים של משרדי הממשלה האמורים להידרש למאבק זה, ולפעמים יוצרים את הרושם כאילו הנושא לא כל כך מטריד אותם, שכן אין שום התעוררות אמת; אין שום הסקת מסקנות אמיתית; אין שום תוכנית אופרטיבית האמורה להילחם באחת התופעות הכי חמורות המתחוללות כאן בתוכנו במדינה: קטל חייהם של בני אדם, כך סתם, בגלל נהיגה מופקרת אשר הופכת אט־אט להיות נורמטיבית. מה שקורה כאן, בדרכי ישראל, הוא תוצאה ישירה של ההפקרות, האלימות והזלזול בחוקי המדינה העולים וגוברים, והאחראים לכך קודם לכל הם המשטרה, הפרקליטות, משרד התחבורה ומערכת בתי המשפט. לכל אחד מהם תרומה בתחום זה.
אתן במסגרת רשימה זו כמה הצעות הניתנות לביצוע. ראשית, יש להחמיר, וללא שום היסוס, עם אלה הנוהגים ללא רישיון נהיגה, יהיה זה מחמת שלא קיבלו רישיון או מחמת שנשלל רישיונם. אסור שתהיה זאת ענישה סלחנית של מאסר על תנאי או עבודות שירות. חייב להיות עונש מינימום של חצי שנת מאסר שיינתן ללא שום שיקול דעת של למערכת המשפט. זה נראה חמור? ובכן הריגת בני אדם חמורה קצת יותר.
אנו צריכים להפוך את מעבר החצייה למקום הבטוח במאת האחוזים להולכי הרגל. לאמיתו של דבר, זהו המצב החוקי ומדובר בציות לחוק. על כל נהג המתקרב למעבר החצייה להאט את מהירות נסיעתו קודם שהוא מגיע למעבר החצייה כדי שיוכל להתבונן ולהיות בטוח שלא יפגע, חלילה, בהולך רגל. הוא חייב לעצור קודם למעבר החצייה ולאפשר להולך רגל להיכנס לתוכו. את הולכי הרגל עצמם יש לחנך במבצע הסברתי שלא לחצות כביש, אלא אם כן הם עושים זאת בתוך מעבר חצייה. שופט, המעז לפסוק מאסר על תנאי למי שהורג אדם בתוך מעבר החצייה, פשוט מועל בתפקידו, שכן הוא אמור להגן על הציבור ולא להביע זילות בחיי אדם.
למשטרת ישראל מעט ניידות שיטור הנעות בשטח, ומעט מאוד בתוך הערים עצמן. אבל המשטרה מאמינה שמכוניות שיטור עם פנסים מהבהבים מהוות הרתעה. הן לא מהוות הרתעה; הן מהוות אזהרה. כשנהג מופקר יחלוף מסביבתן, הוא יחזור לנהיגתו המופקרת. את אותו נהג ניתן יהיה ללכוד אם יהיו יותר ניידות משטרה סמויות ובכמות מספקת. זה ייצור הרתעה אמיתית וזה גם יאפשר לנו להוריד מהכבישים את אלה המרשים לעצמם לסכן את חיינו בנהיגה פרועה.
בוועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא תאונות הדרכים שהייתה בשנת 1987 הומלץ להעניק יותר סמכויות לפקחים העירוניים. עד היום זה נעשה רק באופן חלקי. ניתן להכשיר את הפקחים לבצע עבודות שיטור בענייני תנועה ועבירות תנועה בתוך הערים. זה לא דורש הכשרת פלאים או כישורים יוצאי דופן. אבל עד היום מחמת אי־מעורבות או הכרעה של ממשלת ישראל, ויכוח בין משטרה מול רשויות מקומיות ומשרד המשפטים, אין אנו מפיקים את התועלת האמיתית להגברת הבטיחות מפקחי הרשויות המקומיות הנעים בתוך הערים. זאת על אף העובדה שנוכחות משטרת ישראל בתוך הערים שואפת לאפס.
בנוסף לכל אלה, חייב להיות מסע הסברה אינטנסיבי גם במערכת החינוך וגם במדיה התקשורתית, המצביע לכלל הציבור על הסכנות בדרכי הארץ. זהו נושא מאוד אלמנטרי. מי שיש לו מודעות גבוהה יותר באשר לסכנות - יודע להיזהר. הרשימה כאן אינה מתיימרת להציג תוכנית מקיפה למאבק בתאונות הדרכים. שתי דרכי המאבק החשובות ביותר הן תשתית הכבישים והציות לתקנות התעבורה. אבל כשנורמת ההתנהגות גובלת בהפקרות, גם תשתית הכבישים הטובה ביותר לא תסייע; ולנוכח פקקי התעבורה שיחמירו כבר בחודש הבא, הממשלה כולה, ולא רק כמה ממשרדיה, חייבת ליטול אחריות ולצאת בתוכנית "מצייתים לחוק", כשבצדה גם הרתעה אמיתית.