מחקר מטעם אוניברסיטת בן־גוריון והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שערכו ד"ר תהילה רפאלי וד"ר עדנה שמעוני ופורסם בימים האחרונים, הצביע על פערים משמעותיים בין הקהילה האתיופית בישראל לשאר האוכלוסייה. זה מחקר שהיה צריך להרעיד את אמות הספים, אך לא שמענו כל תגובה או התייחסות אליו מטעם גורם ממלכתי. האם כל מה שלא נגוע ונוגע בפוליטיקה כבר לא מעניין כאן אף אחד?
על פי הנתונים, בשנת 2021 מנתה האוכלוסייה ממוצא אתיופי בישראל כ־160 אלף נפש. זו אוכלוסייה שידעה חבלי קליטה מיומה הראשון.
בניגוד לעליות אחרות שסבלו מקשיי קליטה, אך עם הזמן הצליחו להשתלב בחיי המדינה, המחקר הנוכחי מצביע על כך שמצבם והשתלבותם של העולים מאתיופיה מעוררים דאגה. על פי המחקר, 41% מהקטינים בקהילה האתיופית מוכרים לשירותי הרווחה מסיבות של עוני ובעיות רווחה אחרות; רק 36.8% מיוצאי אתיופיה זכאים לתעודת בגרות לעומת 50.8% באוכלוסייה הכללית; יותר מ־10% מקרב יוצאי אתיופיה לא השלימו 12 שנות לימוד לעומת 8.5% מקרב האוכלוסייה הכללית; ול־%11.6 מהצעירים מהקהילה האתיופית נפתחו תיקים במשטרה לעומת 5.4% בקרב צעירים באוכלוסייה הכללית.
נקודת האור היחידה לטובת הקהילה האתיופית במחקר הזה הייתה הנתון על שיעור גבוה של המתגייסים לצה"ל מקרב הקהילה – 67.6% - שעולה על שיעור המתגייסים מכלל האוכלוסייה היהודית - 64.6%. אלא ששיעור הנושרים מצה"ל מקרב הקהילה האתיופית הוא 15% לעומת 11.6% באוכלוסייה הכללית. פער מטריד במיוחד הוא שיעור הנפקדים והעריקים מקרב החיילים מקרב הקהילה האתיופית – 33.6% - לעומת 11.9% בקרב שאר האוכלוסייה.
כל פער כזה, כל נתון מדאיג, הם נורה אדומה שמזהירה ממציאות שרק תלך ותחריף. הנתונים במחקר הזה מצביעים לפני הכל על הזנחה של שנים, ובעיקר מחייבים טיפול שורש עמוק בבעיה; טיפול שמחייב התגייסות לאומית לצמצום מיידי של פערים בכל תחום מהגיל הרך.
סיפור קליטת העליות בישראל הוא ידוע, נכתבו עליו מאות מחקרים ודוחות. אלא שלמרות הניסיון הרב שנרכש כאן, עדיין המחדלים חוזרים על עצמם. כל הזנחה נוספת ללא טיפול שורש תחריף את הבעיה. את הפערים האלה ניתן לצמצם רק בעזרת מטה לאומי שיגייס אנשי מקצוע להתמודד עם הבעיות, ללא שום דחייה.