הכל שאלה של חינוך. האלימות, הבערות והגזענות? חינוך. ההתנדבות, רוחב האופקים והמוטיבציה לשירות משמעותי? גם הם תוצאה של חינוך. בכלל, כל העתיד שלנו פה, מה שמבטיח את הישרדותנו ואת זה שלא נידרדר להיות מדינת עולם שלישי, תלוי בחינוך שאנחנו מעניקים לדור הבא שלנו. חינוך ולא רק השכלה.
כולנו מסכימים שלא נתפשר על חינוך עבור ילדינו ונרצה רק את הטוב ביותר. מי שידו משגת ישלם תוספות למורים פרטיים, בתי ספר ייחודיים, חוגים ועוד מתוך הבנה כי מדובר בהשקעה שתבנה את העתיד של הילד ותתרום לפיתוח החברה והמדינה בצורה הטובה והראויה ביותר. אבל על המורות בבית הספר אנחנו לא באמת חושבים. כמה מאיתנו מתעניינים בתלוש השכר ובתנאי ההוראה שלהן? לא נראה לי שהרבה.
אנו מצפים שיעשו את עבודתן, בין היתר שילמדו, יחנכו, יבדקו שיעורים ויכינו למבחנים, יהיו ערות לבעיות חברתיות, לבעיות רגשיות, שיהיו זמינות, שינהלו קבוצת וואטסאפ, שיעשו את עבודתן ולא יערבו אותנו בענייני תנאי העבודה שלהן. ומה עם מעמד המורה הנשחק? כל זמן שהילד מקבל את השירות – פחות מעניין.
לפני כמה שנים החליטו חוקרים בריטים לבדוק את היחס כלפי מורים במדינות שונות. באופן עצוב, אך לא מפתיע, התוצאות הראו שמעמד המורות בישראל היה הנמוך ביותר מכל המדינות שנבדקו.
בסקר שנערך לאחרונה על ידי קרן ברל כצנלסון, נמצא שרק 16%־19% מהמורות והגננות מרגישות מוערכות על ידי החברה הישראלית. שום דבר טוב לא יכול לצמוח במקום שבו עובדים מרגישים מתוסכלים ולא מוערכים. זה הבסיס לבעיות הקשות שמהן סובלת היום מערכת החינוך, אלה שבגללן היא ניצבת על סף קריסה. כדי לשפר את מעמד המורים צריך להתחיל בשאלת האמון. מדינת ישראל לא מאמינה במוריה ובמנהליה. היא משלמת שכר נמוך מדי, לא מספקת להם תנאי עבודה ראויים ולא מפסיקה להכתיב להם הוראות מלמעלה ולפקח עליהם. כשזה המצב, מה הפלא שאנחנו לא מספיק מרוצים ושהתוצאות לא מספיק טובות? מי יכול להצליח במצב כזה?
משרד החינוך חייב לשנות את התפיסה שלו וצורת העבודה הנוכחית שלו ולהתחיל לתת ולעורר אמון במנהלות ובמורות. בעידן שבו המעמד נמדד גם על פי ההון והמשכורת, חובה לשפר מהותית את השכר. אבל אם נישאר רק ברמת השכר, לא נשפר את האמון, לא נשפר את מעמד המורות ולא נשפר את המערכת כולה. לכן צריך גם לשפר את תנאי העבודה של המורות, ובהם גודל הכיתות. הכיתות חייבות לקטון, אפילו על ידי הורדת מספר שעות או ימי הלימודים. במקביל חובה לבטל את צורות ההעסקה העקיפות, שפוגעות במעמד המורים והמורות, כמו העסקה קבלנית, קניית תוכניות מעמותות וחברות חיצוניות וכו'.
בנוסף, יש לגבש קוד אתי לצוותי ההוראה, בשיתוף עם איגודי העובדים, שיקבע תנאים והליך ברור להעברת או פיטורי מורות. יש להעלות משמעותית את הדרישות של המכללות להוראה, לשנות מהשורש את תוכניות ההסבה ולהאריכן משמעותית. הוראה היא מקצוע חשוב מאין כמוהו וקשה ביותר, וההכשרה לא יכולה להיות קצרה וללא תנאי סף הולמים.
אחרי כל זה, חובה לעשות שינוי בהתנהלות של משרד החינוך כלפי המנהלים והמורים. קודם כל, להקטין בצורה משמעותית את מערך הפיקוח ולשנות את תפקידו לייעוץ. מעבר לזה, משרד החינוך צריך לקבוע את היעדים החינוכיים והלימודיים העקרוניים, לתת למורים את הכלים לממש אותם, ואז לשחרר. לתת אמון במנהלים ובמורים שיבנו את תוכנית הלימודים שהם מאמינים בה. תנו להם לקבוע את מיקום, משך וסגנון הלימודים. לא תאמינו כמה כישרונות ויצירתיות יתגלו, אילו שיטות חדשות יתפתחו, איך האמון יגדל ויצמיח את המנהלים והמורים, ועד כמה התלמידים יצאו מורווחים מכך.
כמובן שמשרד החינוך צריך להיות עם היד על הדופק ולראות שהאמון לא מנוצל לרעה, שכולם מסתדרים לבד ושבתי הספר החלשים מקבלים תוספת תקציב וליווי, אבל ברירת המחדל צריכה להיות אמון וחופש, ולא להפך. מדינות בעולם שפעלו בדומה לשיטה הזו, כמו פינלנד, ראו ברכה במעשה ידיהן והצלחה בחינוך הדור הבא שלהן. אין שום סיבה שדווקא אנחנו, שעמדנו בניסיונות ובאתגרים קשים בהרבה, מבית ומחוץ, לא נוכל לעמוד גם באתגר הזה.
דבריי אלה נכתבים טרם הגעה להסכמות. כולי תקווה שהצדדים יתעשתו ושמאבק המורים ישתלם מבלי לפגוע בתלמידים וללא הפעלת השביתה. בכל מקרה, אני מאחלת שנת לימודים טובה ומוצלחת לכולם.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם העבודה ויו"ר ועדת העבודה והרווחה