מערכת החינוך נגועה בפוליטיזציה החוסמת צמיחת מנהיגות מקומית מתוך בתי הספר. החינוך הוא האמצעי החשוב ביותר לביטחונה ובריאותה של המדינה. שורש הבעיה נעוץ באופי הממשל הריכוזי. יש לנקות את הפוליטיזציה משורות החינוך ולשתף יותר את קהילת המורים, המנהלים, הלומדים וההורים, מה שיפחית את הרעשים במערכת.
כיום נראה ששרת החינוך מאפשרת לראשי ארגוני המורים לנהל את המשבר. על מי חושבים הגורמים שמנהלים את המשבר? האם אכן הילדים עומדים בראש מעייניהם? אחריות המדינה היא לתת חינוך הוגן, ערכי ומקצועי לילדי ישראל, אך נדמה שעליהם אף אחד לא חושב.
עזיבת מורים את המערכת היא בעיה שקיימת כבר שנים. המחסור במורות ובמורים טובים מעסיק את מערכת החינוך כבר עשרות שנים. לא הועילו האקדמיזציה של המקצוע, וגם לא עשרות רפורמות ארגוניות ופדגוגיות. תנאי העבודה והשכר כה נחותים, שמעטות ומעטים מוכנים להיכנס למקצוע. אך אם יש מחסור, מדוע תנאי העבודה והשכר אינם משתפרים? משום שמשרד החינוך נגוע בפוליטיזציה, והמערכת מפוררת לזרמים ולתת־זרמים סקטוריאליים, המתחרים ביניהם על המשאבים. במצב זה, אין אפשרות לגבש מדיניות קוהרנטית, סולידרית, ארוכת טווח ומקצועית.
התחרות הסקטוריאלית משתקת גם את התפתחות ההוראה מ"מקצוע" (במובן הטכני של הביצועים) ל"פרופסיה" (במובן של התמחות אקדמית). הפוליטיקאים זקוקים למורות ולמורים ככלי להעברה של מידע ורעיונות, ולא כחוקרים וכמפתחים של מידע ורעיונות. חסרונה של מדיניות חינוך מקצועית מצד משרד החינוך, וחסרונה של תפיסת פרופסיה מצד המורות והמורים, מותירים את החינוך בעליבותו.
בשנה האחרונה הוחמרה עזיבת מורים את המערכת בשל תחושת זלזול בהם ובשל תנאיהם שהוחמרו בשנתיים האחרונות על רקע הקורונה. הורים ומורים של החינוך המיוחד זועקים שנים על היעדר התייחסות אמיתית לשילוב בעלי צרכים מיוחדים במערכת.
אחד ממנהלי בתי הספר הגדולים בארץ כתב לי: "ביחד עם כל מנהלי בתי הספר בישראל, אנו מחנכים את תלמידינו לאחדות ישראל ושבירת המחסומים בין מה שמכונה היום 'השבטים השונים', אך מול עינינו אנו רואים הנהגה ושליחי ציבור שמקטבים, משסים ומפרידים במקום לחבר. אנו מחנכים את תלמידינו למצוינות ומקצועיות, אך אנו רואים מולנו בינוניות וחובבנות בקבלת החלטות. אנו מחנכים את תלמידינו להיות בני אדם אומרי אמת ומתרחקים מדברי שקר ומרמה וצופים בעיניים כלות בתרבות שלטונית הפוכה".
אומנם הרפורמות שבוצעו בשנים האחרונות העלו במעט את שכר המורים, אך מעמדם נותר כשהיה. המשבר במערכת הפוליטית מעצים את הקשיים הגדולים של מערכת החינוך. שרים מתחלפים חדשות לבקרים ולא ניתן להוביל תוכנית מסודרת ארוכת טווח. בכל פעם שמגיע שר חדש למשרד החינוך הוא מנחיל אג’נדה או מדיניות חדשות שתואמות את השקפת עולמו.
בתווך נמצאים תלמידי ישראל שנותרים מבולבלים עם מסרים סותרים וללא כיוון חינוכי ברור. אין ספק כי אין פתרון אד הוק שישנה את המערכת. עם זאת, על מנת להתחיל להזיז את הספינה לעבר יעדים של מצוינות והתאמה למגמות העתיד, התפיסה המערכתית חייבת להשתנות באופן מיידי. השינוי חייב להגיע מבתי הספר – אוטונומיה מוחלטת לבתי הספר עם צוות מומחים המלווה את הצוותים המקצועיים בהם.