הגיע הזמן שהמדינה תכניס את היד לכיס. את הביטוי הזה אנחנו שומעים פעמים רבות בתקשורת ומפיהם של פוליטיקאים המשתייכים לזרם הסוציאל־פופוליסטי. אני רוצה להתעכב על המשמעויות של הביטוי הזה ולהסביר מה עומד מאחוריו. הרי כל בר דעת, גם בלי שתהיה לו השכלה בתחום הכלכלה, יודע שכשהמדינה מכניסה את היד לכיס, הכיס הוא של משלם המסים. הרי אין למדינה כסף שמגיע משום מקום, מקור ההכנסה היחיד הוא תשלומי המס. כלומר, הכיס של המדינה הוא הכיס של כולנו, של האזרחים.
ליברמן על הסכם שכר המורים החדש: "חג גדול למערכת החינוך"
עניין של טיימינג: תקופת בחירות היא התקופה המתאימה ביותר להפעלת לחצים בפן הכלכלי
כאן יגידו הסוציאל־פופוליסטים שאין בעיה, אפשר להגדיל את הגירעון. אך משמעות הכניסה לגירעון היא שהמדינה תיקח הלוואות שמי שישלמו אותן יהיו, שוב, האזרחים. אולי לא האזרחים של היום, אבל בוודאות האזרחים של מחר, כלומר הילדים והנכדים שלנו.
תחשבו שאתם מחליטים לקחת הלוואה בבנק למאה שנה. על פניו אחלה. ככל שתקופת פירעון ההלוואה ארוכה יותר, כך התשלום החודשי יהיה נמוך יותר. יש רק בעיה אחת, ביום שבו תפסיקו להיות שחקנים פעילים בשוק בעולם הזה ותלכו לנוח בעולם הבא, את ההלוואה יצטרכו לשלם הילדים שלכם. אני בטוח שרובכם תחשבו פעמיים אם כדאי להכביד על הילדים מחר, רק בגלל הדחף המיידי לצרוך משהו היום.
אז כאשר מדובר בהחלטה פרטית שלנו, אנחנו נשקיע מחשבה רבה ולא נמהר להטיל את החובות שלנו על ילדינו. אבל כשמדובר במדינה שלמה, יש כאלה שמעדיפים להתעלם, לפעמים מתוך בורות ולפעמים מתוך צורך פוליטי פופוליסטי.
לכן נחרדתי כאשר שמעתי שהתוכנית הכלכלית של נתניהו כוללת את הרעיון של חינוך חינם מגיל אפס לכולם. זה נשמע נהדר, אבל זו דוגמה מצוינת לדמגוגיה פופוליסטית שנועדה לזרות חול בעיני הציבור. כל הורה היה רוצה לחסוך בהוצאות הכבדות על גני הילדים, והרעיון שהמדינה תממן את זה קורץ לרבים. אך המצב האמיתי הוא שכל משפחה במעמד הביניים שמתלהבת מהרעיון הזה, אומרת במילים אחרות "קחו ממני כסף".
אי אפשר להתעלם מהדמוגרפיה. למשפחה חילונית יש בממוצע קצת יותר משני ילדים, למשפחה חרדית בערך שבעה. כלומר, כדי שניתן יהיה לממן תוכנית כזו, כל משפחה חילונית תצטרך לממן חינוך של ילדים נוספים באמצעות תשלום מסים. היות שכולנו יודעים שנתניהו מבין דבר או שניים בכלכלה, אין לי ברירה אלא לקבוע שבשביל רווח פוליטי מיידי הוא מוכן להטיל מסים נוספים עליכם, או חובות בעתיד על הילדים שלכם.
אני חייב לומר שאותי זה לא הפתיע, כי מאז תקופת היותו שר אוצר טוב בתחילת שנות האלפיים, שהוביל מדיניות כלכלית פרודוקטיבית, הוא הפך להיות ראש ממשלה פזרן, שהכניס אותנו לבור של חובות. בעקבות המדיניות שלו, עוד טרום משבר הקורונה ובמהלכו ביתר שאת, אנחנו משלמים ריבית על החובות שלנו (רק ריבית!) של כ־43 מיליארד שקל בשנה.
מכיוון שמדובר בסכום כה אסטרונומי, אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות שלו. אז אנסה להמחיש. בישראל משתתפים בשוק התעסוקה כ־4.5 מיליון אזרחים. תעשו פעולת חילוק פשוטה ותגיעו לתוצאה המזעזעת שכל עובד מוציא כל שנה סכום של כ־10,000 שקל עבור תשלומי ריבית בגין חובות שמישהו לקח עבורנו בלי לשאול.
יש עוד דרך להמחיש את זה. נושא שכר המורים נמצא בימים אלה בכותרות. תקציב שכר עובדי ההוראה הוא קצת יותר מ־40 מיליארד שקל בשנה. אז תפליגו לבד בדמיונכם על מה ניתן להוציא את הכסף הזה, או כמה מס אפשר היה לחסוך מהאזרחים.
לעשות את המינימום
חשוב לומר שאני לא נגד לקיחת הלוואות על ידי המדינה. אני חושב שכאשר מדובר בהשקעה שתביא להגדלת הפריון של המשק כגון בניית תשתיות חדשות, השקעה במחקר ופיתוח, שיפור כישורי ההון האנושי והתאמתם לשוק התעסוקה המשתנה, למדינה יש הצדקה כלכלית ומוסרית לקחת הלוואה. הרי גם הדורות הבאים ייהנו מפירות ההשקעה.
עוד רעיון פופוליסטי שמפמפמים פוליטיקאים מהשמאל הוא העלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה בפעימה אחת. על פניו, תגידו למה לא? הרי המחירים עולים. הבעיה היא שהרעיון הזה נוגד כל היגיון כלכלי. הפעם, בניגוד לנתניהו, לא מדובר בציניות למטרת רווחים פוליטיים, אלא באידיאולוגיה שגויה שבוחרת להתעלם מן המציאות.
אני חושב שכולם יכולים להסכים שהמטרה היא להעלות את כוח הקנייה של אזרחי ישראל, אבל בואו נראה איך הרעיון של העלאת שכר המינימום בצורה דרסטית עושה בדיוק ההפך. נתחיל מעסק קטן שמעסיק חמישה עובדים בשכר מינימום, עם רווחיות של 10%. העלאת שכר המינימום מוסיפה להוצאות השכר שלו כ־25%, ונניח שהוצאות השכר שלו מסך כלל ההוצאות עומדות על 50%, כלומר סך ההוצאות גדלות ב־12.5%. מה יעשה העסק? או שיעלה מחירים, או שיפטר חלק מהעובדים שלו. לא נראה לי שלזה התכוון המשורר.
עוד השפעה מיידית של העלאת שכר המינימום תהיה על המגזר הציבורי. המדינה היא המעסיק הגדול ביותר במשק. תקציב השכר של המגזר הציבורי הוא כ־200 מיליארד שקל בשנה. בואו נניח שהעלאת שכר המינימום תשפיע רק על חלק מהעובדים וההוצאה תעלה רק ב־10%. זה 20 מיליארד שקל. ואתם כבר יודעים מהכיס של מי זה ייצא.
אפשר להמשיך ולתת עוד דוגמאות על רעיונות דומים, שחלקם אולי פותרים בעיה נקודתית אחת, אבל יוצרים נזק ארוך טווח. ויש גם רעיונות שרק גורמים נזק ואינם מביאים כל תועלת. אז מה כן צריך לעשות? כדי להשיב על השאלה הזו יש להצביע על הכשלים העיקריים בכלכלה הישראלית, וקיימים שלושה כאלה: ריכוזיות יתר, רגולציית יתר ותשתיות ירודות.
בקדנציה הנוכחית הוכחנו שאנחנו היחידים שמסוגלים לטפל בזה. השלמנו את הרפורמה ביבוא שהסירה את העול הרגולטורי שהטיל על ציבור היבואנים מכון התקנים בדמות תקינה מיותרת, ביטלנו את מכסי הייבוא המיותרים על אלפי מוצרי צריכה, פרצנו את חומת הלובי החקלאי והבאנו בשורה גם לצרכן בסופר וגם לחקלאי הפשוט.
אבל לא סיימנו את המלאכה. אנחנו חייבים להשלים את הרפורמה בייבוא, לאסור את הייבוא הבלעדי, ולבטל תקינה כפולה ומיותרת שמכבידה על היבואנים. במקביל עלינו לחזק באופן משמעותי את הרשות לתחרות כדי למנוע השתלטויות ומיזוגים בעלי פוטנציאל מונופוליסטי, ולהמשיך במדיניות ההפרטה. אחרי נמל חיפה והדואר, יגיע התור של נמל אשדוד וחברות ממשלתיות נוספות.
במשך 74 שנות קיומנו יצרנו מערכת בירוקרטית אשר עולה לכולנו ביוקר. חייבים לטפל ולהקל בנושא רישוי עסקים, לבחון את הצורך ב־133 מקצועות שדורשים רישיון בישראל, שחלקם עוד מהמנדט הבריטי. רק לצורך ההשוואה, בשוודיה יש כ־50 מקצועות שדורשים רישוי. במילים אחרות, המטרה היא להסיר כל מכשול בפני עסק קטן ובינוני.
השנה השקענו כספים רבים בשיפור תשתיות תומכות צמיחה, כדוגמת התנעת פרויקט המטרו בגוש דן שדיברו עליו שנים, אבל לאף אחד לא הייתה שום כוונה לבצע. יש לנו כלכלה חזקה, בעלת הצמיחה הגבוהה בעולם, והמטרה שלי היא לתרגם את חוזק הכלכלה לכוח הקנייה של האזרח העובד בישראל. את זה ניתן לעשות על ידי אימוץ בלתי מתפשר של עקרונות הכלכלה הליברלית, אשר מצמצמת את מעורבות הממשלה בשוק.
תפקידה של הממשלה חייב להסתכם ביצירת תנאים מעולים לפעילות כלכלית יזמית, לפתח תשתיות תומכות צמיחה, להתערב רק כאשר ישנם כשלי שוק ולסייע לאלה שאינם יכולים להשתתף בשוק התעסוקה, בדגש על היעדר יכולת ולא היעדר רצון. במילים אחרות, המדינה חייבת לצאת מהוורידים של העסקים ולהפוך להיות גורם מסייע ולא מפריע.
הכותב הוא ח"כ מטעם ישראל ביתנו ויו"ר ועדת הכספים.