חמישה רמטכ"לים לשעבר התארחו בשישי, 26 באוגוסט, בערוץ 12 במסגרת חגיגית של הקמת ארכיון בן־גוריון בשדה בוקר. אחד מהם, אהוד ברק, כיהן בעבר גם בתפקיד ראש הממשלה, ושלושה מהם, ברק, בוגי יעלון וכיום בני גנץ - כיהנו בתפקיד שר הביטחון. אין ספק, מדובר בנושאי משרה בכירים ובעלי משקל בתחום הרגיש ביותר של ביטחון המדינה. ראיין אותם דני קושמרו בדרך עניינית, ויש להודות כי גם התשובות היו קצרות וענייניות.
כל הרמטכ"לים לשעבר היו מאוחדים בדעתם לגבי חשיבותה המרכזית של מערכת החינוך בישראל, אבל הם קצת התקשו להסביר אם אכן יש הצדקה לפערי שכר כה גבוהים בין המורות והמורים ליוצאי מערכת הביטחון. בדבר נוסף הייתה תמימות דעים מוחלטת בין כולם, והוא מנהיגותו יוצאת הדופן ומשקלו של דוד בן־גוריון בבנייתה של מדינת ישראל. הם ראו בו מי שאפשר לכנותו מייסד המדינה.
וכאן השגיאה הגדולה: אפשר בהחלט להעריך את מנהיגותו ותרומתו של דוד בן־גוריון להקמתה של מדינת ישראל, אבל אין זה נכון לראות בו מייסד המדינה. אין זה נכון להמעיט מתרומתם של כל מאות האלפים שבנו וייסדו את מדינת ישראל, וחלק מהם אף הקריבו את חייהם, ולהעביר את כובד האשראי, כמעט כולו, למנהיג אחד ויחיד. אנו בונים מיתוסים סביב מנהיגים ומשקיעים הרבה בהבלטת תרומתם, אך בהרבה מקרים זה נעשה על חשבון רבים ואחרים שאנו משום מה נוטים לשכוח. אם לא נתקן זאת, כך גם עלול לקרות בראיית ההיסטוריה של הקמת המדינה.
על בן־גוריון נכתבו עד היום שלוש ביוגרפיות מקיפות: של שבתאי טבת, של מיכאל בר זוהר ושל אניטה שפירא. כל המעוניין ללמוד ולהבין טוב
יותר את פועלו של בן־גוריון ומרכזיות מנהיגותו, יש בפניו שפע רב של חומר ואפילו חומר השוואתי. אבל צריך גם קצת להיזהר מהנטייה המוגזמת להערצה מופלגת של אישים וגם לדעת איפה יש מקום לביקורת. בל נשכח, בן־גוריון היה זה שייסד בישראל את מוסד החרם; כולל סירוב שלא יסולח להעלות לישראל את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי. הוא פילג את החברה על בסיס של אידיאולוגיה פוליטית.
בן־גוריון גם היה מי שמנע את פריקת הנשק שהיה על ספינת אלטלנה בזמן מלחמת השחרור, אשר השימוש בו יכול היה לחסוך חיים רבים וגם לשפר את תוצאות מלחמת השחרור. הוא היה גם זה שהניח את היסודות לאפליה בין דם לדם. חלק מהצעירות והצעירים חייבים להצטרף לשירות הביטחון ולסכן את חייהם, בעוד חלק אחר פטור מלעשות זאת. זוהי, כפי שאולי אנו מתחילים להבין, אפליה ההולכת ומעמיקה בחברה הישראלית. אין לי כוונה לשלול במשהו מהזכויות ההיסטוריות המגיעות לבן־גוריון בגין מנהיגותו. הוא הוביל מערכות מורכבות וידע לקבל את ההחלטה הנכונה של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בעיתוי הנכון, אבל צריך להיזהר מבניית מיתוסים.
את מדינת ישראל ייסדו מאות אלפים החל מהביל"ויים שחלק מהם גם איבדו את חייהם; אנשי העלייה השנייה, אנשי העלייה השלישית, אלה שייבשו פה ביצות וחלו במלריה; אלה שהקימו קיבוצים ומושבים חקלאיים, אלה שפעלו בראשית שנות ה־80 של המאה ה־19 והקימו שורת יישובים כמו זכרון יעקב, גבעת עדה, פרדס חנה, שפיה ובת שלמה. אליהם נוספים גם הברון ג'יימס אדמונד דה רוטשילד שרכש אלפי דונמים כדי לאפשר את הקמת כל אותן מושבות חקלאיות; אנשי השומר, חברי תל חי וכפר גלעדי, יוסף טרומפלדור, אנשי ההגנה והפלמ"ח שסיכנו את חייהם; משמרות הלילה של וינגייט; חברי הארגונים אצ"ל ולח"י שחלק מהם היו מעולי הגרדום; כל אותם מפקדים צעירים נועזים שבנו את כוח הלחימה של ישראל קודם מלחמת השחרור; עולים חדשים שעוד קודם התאקלמותם במדינה נשלחו אל שדות הקרב במלחמת השחרור;
אלה שהקימו תעשיות, מפעלי בנייה וארגוני בריאות מעולים, ועוד כמובן רבים אחרים שפעילותם ותרומתם מתוארות בהרחבה בכל הספרות העוסקת בחזון המדינה ובהגשמתו של חזון זה. אין שום ספק, למנהיגות יש חלק חשוב ומרכזי בהשגת יעד לאומי על שום שלפעמים מנהיגות יכולה להכשיל או להתוות את הדרך ולגייס כוחות. אבל אסור לנו, כשאנו עוסקים בהקמתה של מדינת ישראל, לשכוח את כל אלה שאף אם לא היו בעמדת מנהיגות, קיבלו על עצמם התמודדות עם קשיי חיים וגם הקרבת חיים למען המטרה שבה האמינו.
אנו מעבירים את ההיסטוריה של המדינה לבני הדור הצעיר גם דרך הטלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים. חשוב שהם יקבלו תמונה מלאה ושלמה, וחשוב שנדע תמיד לתת את האשראי לאלה שהאשראי מגיע להם.