חוק לימוד חובה נחקק בשנת 1949, ונועד להגן על הפרט, לאזן מערכת יחסים בין הפרט ובין החברה ולאפשר שיתופי פעולה בסינרגיה. יצירת חוק לימוד חובה הייתה טעות ביסודה. עם השנים עוות שמו והפך לחוק חינוך חובה, וכעולה משמו הוא מטיל חובה על המדינה לספק חינוך, כשהאחריות לממש את זכות הילדים לחינוך מוטלת על הוריהם. חוק זה נחקק על מנת לתת הזדמנות שווה לכל הילדים, ללא אפליה על רקע כלכלי או עדתי. כמו כן, הוא נועד לחייב את ילדי ישראל לקבל השכלה מינימלית ולצמצם את הבערות ואף את האנאלפביתיות.
אלא שממשלת ישראל רואה בחינוך הוצאה ולא השקעה. הנשירה גואה, ואין למערכת החינוך מענה. קציני ביקור סדיר ועובדים סוציאליים מנסים לשלוט בנשירה ומעוררים את ההורים נגד המערכת. עם נשירה גלויה ניתן להתמודד בעזרת הילד והוריו. הבעיה הולכת ומחמירה בנשירה הסמויה, שבה אף אחד לא מטפל. שיעור הנושרים הסמויים במערכת החינוך מרקיע שחקים. על פי אומדנים לא רשמיים של משרד החינוך, כשליש מהתלמידים בבתי ספר תיכון, בייחוד בחטיבות העליונות, נמצאים ברמה זו או אחרת של נשירה סמויה.
תופעת הנשירה הסמויה מוכרת בבתי ספר, ויש מוסדות שמעלימים עין, בעיקר על מנת לשמור על שעות התקן המגיעות לבית הספר על כל תלמיד רשום. אך מה קורה כשמנהל אינו רוצה לרמות את המערכת? הוא בצרה צרורה. אין לו יכולת לתת מענה אמיתי לתלמידים. גם אם הוא מאמין שכל התלמידים חייבים לסיים 12 שנות לימוד, לא יהיו בידיו הכלים והתקציבים לטפל בכך. הפזמון "החוק מחייב", השגור בפי הגורמים הרלוונטיים, יחזור על עצמו. כלומר, הוא לא יקבל פתרונות, אלא הסכמה עם חוק שכולם מבינים שאינו פותר דבר, רק פוטר את המערכת מלקיחת אחריות.
במשך התקופה שבה תלמיד נמצא מחוץ לבית הספר הופכים קציני ביקור סדיר לכלבי השמירה של החובה ללמוד. יש תלמידים העוברים ללמוד במסגרות אלטרנטיביות, ובפרק זמן מסוים נחשבים לנושרים, משום שאף אחד לא בדק היכן הם. המערכת פועלת כגולם בירוקרטי, היא אינה מסוגלת למנוע נשירה ואינה מעוניינת להודות בכך.
התיקון לחוק קובע כי בין הגילים 3־18 יהיה החינוך בחינם. הבעיה היא שיש בו רק חובות, ללא זכויות, ואלפי שקלים נגבים מההורים. שאר הכסף נלקח במסגרת "חינוך אפור", שמנציח פערים חברתיים והופך תלמידים מהשכבות החלשות לכאלו שיתחילו את חייהם הבוגרים בעמדת נחיתות. המדינה צריכה לשנות תפיסה: לשנות את חוק חינוך חובה חינם לחוק המממש את עקרון שוויון ההזדמנויות, כך שכל קטין יזכה ללמוד במסגרת לימודים שתקדם אותו על פי חוזקותיו וכישוריו, ללא קשר למצבו הכלכלי. השתייכות למסגרת חינוכית צריכה לאפשר הכנה לחיים בפן החברתי, הרגשי, ההשכלתי, התעסוקתי והחברתי.