המאבק על השכר הסתיים במועד. אם לא היה נערך על רקע הבחירות, ייתכן שתוצאותיו היו אחרות, ובמובן זה הסתדרות המורים ידעה לנצל היטב את לוח הזמנים הפוליטי. אבל מערכת החינוך שקועה במשבר שלא ידענו כמותו, ואם לא נטפל בו לעומק, נשכח מהר שהיה מאבק על שכר.

אלא שלמרבה הצער, במצב הקיים אין דרך לתקן. שרי החינוך הם אנשים שמגיעים מהפוליטיקה, ברוב המקרים ללא ידע בחינוך. בנוסף, אין להם עניין לשנות. מסיבה מובנת אין להם אינטרס להוציא מידיהם סמכויות, שיעברו לגורמים אחרים. ועוד: הממשלה אינה יציבה והדבר מביא לחילופי שרים תכופים. בזכות הסמכויות הרבות שיש להם בחוק חינוך ממלכתי, כל שר עושה במערכת כבשלו, וכיוון כללי אין.

הדרך היחידה לקדם חשיבה היא הקמת מועצה ממלכתית לחינוך, שיהיו לה סמכויות קבועות בחוק לדון ולהמליץ, ולמשרד החינוך חובה להתייחס ולשנות. המועצה תתמנה על ידי הממשלה, ולא תהיה כפופה ללוח הזמנים הפוליטי או לשר החינוך. את מסקנותיה תעביר לממשלה, שתפרסם אותן ותעביר אותן למשרד החינוך לביצוע. אופן הביצוע יהיה נתון לבדיקה תקופתית של משרד מבקר המדינה.

המועצה הממלכתית לחינוך תצטרך לעסוק בכמה סוגיות. ראשית, מדוע בכלל מערכת חינוך? מה מטרתה מעבר להקניית מיומנויות קריאה, כתיבה וחשבון שעבורן נחוצות כיתות א' עד ג'? מהם היסודות ההשכלתיים הדרושים לתלמידים בתקופתנו, כאשר ברור שאלו שונים מאוד מהידע שנדרש במאה הקודמת? האם יש הצדקה לשעות כה רבות, בימים כה רבים, במהלך 12 שנים של למידה? אולי נדרשת תוכנית אחרת, יעילה וזולה יותר?

הסוגיה השנייה היא פדגוגית: מהן הדרכים להגיע לתוצאות שמתווה מערכת החינוך החדשה? הפדגוגיה כוללת היבטים רבים, כמו מה דרוש יותר – ידע או כישורים, ומהו האיזון הנכון ביניהם? כיצד מכשירים לומד עצמאי? ומה צריך ללמוד? האם הערכה באמצעות מבחנים וציונים עדיין רלוונטית או שדרושה הערכה אחרת? עד כמה צריכה הלמידה להיות פעילה ועד כמה עיונית, ומה תפקיד המורה ותלמידיו בעניין? מה חלקו של התחום הרגשי בלמידה, ומי צריך ויכול להקנות כישורי למידה חברתיים־רגשיים? מהו "חינוך מיוחד", והאם הוא צריך להיות מוגדר כפי שהיה בעבר? איך בונים אמון בין גורמי החינוך? אילו מרכיבים של החינוך הלא פורמלי צריכים להיכנס למסגרת החינוך הפורמלי?

הסוגיה השלישית היא טכנית: האם דרוש משרד חינוך במבנה שיש לו היום? האם אין אפשרות לצמצם את מרכיביו ואת עלותם? כמה ריכוזיות צריכה להיות בידי  המשרד, וכמה אוטונומיה צריכה לעבור לידי בתי הספר? לכך נוספת שאלה בדבר סמכויות שר החינוך: האין לשנות את החוק כך שהשר יהיה מוגבל על ידי גופים, שיצטרכו לאשר את תוכניותיו ויוזמותיו? לפיד צריך לתת דעתו לסוגיות אלו ללא דיחוי, כדי להימנע ממצב שמתחילה שנה עם שכר – אבל ללא אופק.