הזמנתו של ח"כ איתמר בן גביר לתיכון בליך לשיחה עם התלמידים יצרה כצפוי סערה גדולה וביקורת על כך שבית הספר מעניק במה לרעיונות שהוא מייצג, שבבסיסם גזענות וחוסר סובלנות כלפי הציבור הערבי במדינת ישראל. יש אמת בטענת המנהלת הילה רומש כי מרגע שנבחר לכנסת, קולו של בן גביר ראוי להישמע ככל הקולות האחרים בקשת הפוליטית, והתרגיל הדמוקרטי המתקיים בבית הספר מאפשר לכלל הקולות להישמע.
אכן ח"כ בן גביר נבחר לכנסת על פי כל דין ובהתאם לחוק. עם זאת, בית הספר אינו מקום נייטרלי. ומאחר ו־120 חברי כנסת לא יגיעו לדבר בפני התלמידים בתיכון, נשאלת השאלה את מי להזמין. שיקול הדעת צריך להיות חינוכי־פדגוגי ולעסוק בשאלה המרכזית בעניין זה: כיצד המפגש עם הפוליטיקאי או הפוליטיקאית המכהנים משרת את התרגיל החינוכי הערכי שבית הספר מבקש לקדם: היכרות עם מגוון דעות, חקירה והבנה לעומק של תפיסות עולם המוצגות במצעי המפלגות ודיון על משמעות תהליך הבחירה במדינה דמוקרטית.
כך למשל, הבנה שמשמעותה של דמוקרטיה היא לא רק הצבעת הרוב, אלא גם תפקידו של הרוב בהגנה על המיעוט, או הדילמות העולות בכל הקשור לחופש הביטוי והדעה. כך או כך, השאלה האם המפגש עם ח"כ בן גביר תורם לדיון עומק חינוכי היא שאלה שבית הספר צריך לדון בה. דווקא התגובות והסערה סביב מפגש זה מלמדות שלא בטוח שניתן היה לממש את התרגיל החינוכי.
אבל יותר מכך, האירוע בבליך מזמין להפנות מבט אל אחת הבעיות הקשות של מערכת החינוך המקרינה על החברה כולה. בדיון סביב ביקורו של בן גביר בתיכון אנחנו מפספסים את הדבר החשוב. זה לא באמת משנה מי מגיע לבית הספר בעת בחירות, כי ברוב בתי הספר במערכת החינוך בישראל לא מתקיים כבר שנים חינוך עקבי וברור לחיים בישראל כחברה שהיא גם דמוקרטית. כדי להבין את המציאות הפוליטית שבה אנו חיים, נדרשים מהלכים חינוכיים ופדגוגיים עמוקים שמתחילים בגיל הגן וממשיכים לאורך כל שנות הלימודים בכל המקצועות.
מהלכים המשלבים את המיומנות החשובה של התמודדות עם מחלוקות, עם תפיסות עולם שונות ועם טיעונים מסוגים שונים. חינוך לדמוקרטיה כולל לא רק היכרות עם שיטת המשטר ועקרונותיה, אלא צריך להתייחס לאוריינות פוליטית, להבין איך מנסחים עמדה, ובעיקר לשאול על סמך מה אדם מנסח עמדה כזו ולא אחרת. גם הדיון סביב תליית מפת ישראל המסמנת את הקו הירוק בבתי הספר בתל אביב מבטא את אותה הבעיה. הרי מהי באמת היכולת של תלמידים לקרוא טקסט, במקרה הזה מפה, ולהבין באמצעותו את המורכבות במציאות הישראלית? אנשי החינוך צריכים לעסוק בסוגיות אלו לאורך השנה.
פעולה מתמשכת, עקבית ואמיצה בשאלה כיצד חיים בחברה שבה יש גיוון תרבותי וזהותי גדול, ומחלוקות עומק על ערכי היסוד של זהותה של המדינה, תסייע לאזרחי העתיד לבחור ולהכריע בסוגיות אלה, לא רק על פי דפי המסרים של המפלגות. אם חינוך לדמוקרטיה יהיה חלק בלתי נפרד מתרבות בתי הספר שלנו, ולא מופע חד־פעמי עם יחסי ציבור, אז הדיון על הזמנתו של חבר כנסת כזה או אחר יהיה בשולי החינוך לדמוקרטיה ולא עיקרו.
הכותבת היא ראשת התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת סגל במכללת סמינר הקיבוצים