1. כותל הזכוכית: "הו־הא, מי זה בא? / מלך, רבי, אדמו"ר בא./ הושענא רבָּה־בָּה בא / מנצח איראן, הרשות, חמאס, הקורונה ונסראללה בא / מְאַחד האומה ומעצימה בא / תְּפוּר התיקים הזכאי־תמיד בא / הבאבאביבי בא / הביבי בא!" כאילו לא היה ומלַךְ פה 15 שנה של תשועות ותשואות ליהודים ("ביבי טוב ליהודים"), פחות לישראלים (יהודים = פטריוטים ימנים. ישראלים = סמולנים), והכי פחות לערבים (חוץ מלפני בחירות, אז – אבראקדברא – הוא הופך לאבו־יאיר); שנים של משילות נפלאה וניהול משברים מבריק.

לאחר שהתנייד בתא זכוכית משוריין על משאית במסגרת הקמפיין: נתניהו בתגובה ראשונה לסערה

הוא חוזר לשטח (לא לשטחים), במשאית מוגנת בכותל זכוכית, האטומה כעובדי אלילותו ולא חדירה כמוחותיהם, שעלותה לקופת הליכוד, כנראה, כ־700 אלף שקל (לא כולל תשלומים ל"עובדי" הליכוד איציק זרקא ורמי בן יהודה) ובחזית הכותרת "ביבי בא". הוּ־הָא. איפה העוגה? ממי מפחד הביבי כל כך, מוקף מאבטחים חמורי סבר, עד שנזקק להגנתו גם לכותל הזכוכית המשוריינת? האם האוחנה הזהירו שהפרקליטות ובג"ץ זוממים לשלוח נגדו מרצחים שכירים?

ואולי מפגיני בלפור ושׁוֹשְׁקֶה מאיימים לפגוע בו? ואולי, אבוי, מהרסיךָ ומחריביךָ ממךָ יבואו? אולי דוּדי אדום הפנים, אימת השופטים השמאלנים, נעלב קשות? או ביטן, או הבן גביר הזה, שמעופף מעל עצמו מבְּליךְ ומזרחה ושיבטיח, הגענו לממשלת נתניהו - נגיע גם למשאית שלו? או חלילה וחס, עצמו ובשרו ממיאמי מתכוון לקצר דרך ולהתרסק עליו בזעם מטורף? האם משיח צדקנו מפחד מהצל של עצמו? ואולי (בקטנה) הכותל נועד להגן עליו מאהבת החינם (ממש חינם), המתמסרת וחסרת המעצורים של מאות אלפי מעריציו, שלא בדיוק שטפו את ידיהם בג'ל סניטרי, לא עטוּ מסיכות על פניהם המיוזעות, ולא צחצחו שיניים, כשהם זועקים בהבל פה מלא את שמו?

2. איזנקוט: במוצ"ש צפיתי בראיון האולפני הראשון שהעניק הפוליטיקאי החדש גדי איזנקוט, הרמטכ"ל במיל' המעולה, לשלוש רשתות הטלוויזיה (בעצם, בראיון לאילה חסון בערוץ 13 לא צפיתי, מפאת כבוד המרואיין ומהיעדר הכבוד מצדי למראיינת). בתמצית הראיון, שהציגה חסון ביומן השבת, לאחר מכן, לא מצאתי דבר מהדברים המשמעותיים שאמר איזנקוט לבן כספית ועמית סגל, המנחים החדשים והמשעשעים של "פגוש את העיתונות" בערוץ 12 (בהצלחה) ולטלי מורנו הסימפטית והנבונה, שחזרה למסך בכאן 11 כמגישת היומן במוצ"ש (התגעגענו).

איזנקוט הוא חביב (כמו שהגדיר לשאלת מראייניו ב־12, בסוף, את חוויית הראיון הראשון), מדבר ומנתח היטב ולעניין, ברוגע; לא מחנטרש. קצת זהיר כפוליטיקאי מתחיל, מקפיד לעסוק במעשים ולא אישית בעושיהם. פיו ולבו שווים והגיונו משכנע (אותי, לפחות): אחרי שמתעסקים שלוש שנים בבחירות חוזרות ולא בביטחון, כלכלה וחברה, החליט להיכנס לעשייה. למרות הצעה נדיבה מלפיד, ביכר את "המחנה הממלכתי" של גנץ וסער. היעדים שלו, בתנאים ובמגבלות הנוכחיים: היפרדות מהפלסטינים ומניעת הסכנה להפיכת ישראל מדינה דו־לאומית, עשייה לצמצום הסכסוך עם הפלסטינים (באמצעות, למשל, הקמת מרכזי עבודה לאורך הקו הירוק), הגברת הביטחון לישראל וקידומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה ושוויונית.

הוא מתנגד להתיישבות הלא חוקית בשטחים, חושב שעזיבת ארצות הברית את הסכם הגרעין, לאחר שנתניהו שכנע לכך את טראמפ, הייתה טעות חמורה. לכותרות שלמחרת עלתה דווקא קביעתו שראשות ממשלה למועמד שמאחוריו 12 מנדטים אינה לגיטימית, מה שיאתגר אותו ואת עמיתיו ב"ממלכתית", גנץ, סער והאחרים, להתאמץ יותר כדי להרחיב שורות ולנצח. אז אני בעד איזנקוט, אבל אצביע למרצ או לעבודה כדי שיעברו על בטוח עם גוש השמאל־מרכז.